תופעות אמריקאיות רבות זכו לעלות למדינות רבות, וביניהן גם לישראל, אך תמיד מפתיע לגלות שדווקא התופעות ההרסניות יותר, הפחות רצויות, או כאלו הרצויות במינונים נמוכים, עושות עלייה הרבה יותר מהר מהאחרות. טכנולוגיה מתקדמת בשירותים ציבוריים? אנחנו מאחרים בעשור לפחות, תחבורה מתקדמת? אנו באיחור של מאה שנה פלוס מינוס, אבל סמים, השמנה, אלימות ושאר ירקות? אוהו, כאן, אנחנו נושפים בעורפה של המעצמה החזקה בעולם. לאור עובדות אלו, לא באמת הפתיע לשמוע על תופעת הליצנים המפחידים שעשתה עלייה לישראל די מהר ובמלוא עוצמתה.
ליצן מפחיד ברחובות
הליצנים המפחידים ממשיכים להטריד את תושבי רחובות
תופעה הליצנים המפחידים התחילה בשנת 2016 בארצות הברית. על הסיבות להופעתה אין אחידות דעים, אבל הסיבה הנפוצה מתייחסת לסרטוני רשת ולקידום סרט אימה. למרות טיעון זה, המפנה אצבע מאשימה לסרט אחד בלבד, נבירה היסטורית מגלה שבארצות הברית תופעה של ליצנים מפחידים, שחלקם אף התגלו כרוצחים סדרתיים, כבר הייתה שם הרבה שנים קודם לכן.
אז מה בעצם התחדש בתופעה הנוכחית? שני הבדלים עיקריים: הפעם מדובר בבני נוער ולא בבוגרים, והתופעה מתרחשת בקבוצות ואינה מאופיינת באדם בודד. בנוסף, בניגוד למקרי אלימות קשים שהתגלו בעבר, במקרה זה לא לגמרי ברור מה בדיוק מתכננים הליצנים והאם מדובר במתיחה בלבד או באלימות של ממש. מה שכן ברור הוא שהתופעה הזו מתבססת על שלוש צלעות עיקריות: בני הנוער, ההורים וגורמים רשמיים. לכל צלע אחריות משלה על התופעה ולכל צלע הכוח לסייע במיגורה.
"פני הדור כפני הכלב" נאמר על דורות רבים של בני נוער, אך הדור הזה, כך נראה, יותר מתמיד ויותר בקלות שועט אחר העדר. על השפעות הטכנולוגיה, המידע הרב הנגיש לבני נוער, שעות הבילוי שלהם מול מסכים וההשפעה של כל אלו על מידת האלימות והשעמום של הדור הנוכחי, דובר בלי סוף. בני הנוער חשופים מדי, משועממים מדי ונמצאים ללא בקרה – כן, גם זה מדי. והתוצאה – בני נוער יוצאים לרחובות מחופשים לליצנים. כל זאת כשאיש מקרוביהם לא מודע לכך. יושבים בביתם בני נוער שמושפעים ומשפיעים אחד על השני רק באמצעות המחשב, ואז ברגע אחד מחליטים להפוך את זה למעשה אמיתי. הם קמים באישן הלילה, מתחפשים לליצנים ויוצאים להפחיד ילדים ומבוגרים כאחד.
הסיטואציה המתוארת מובילה לשאלה הבלתי נמנעת – היכן ההורים? כיצד ייתכן שילד רוכש תחפושת ליצן, יוצא מהבית, מסתובבת ברחובות והוריו אינם מודעים או חושדים לכל הפחות? האם בעידן המסוכן ביותר לבני נוער, בו הם חשופים למידע אלים בממדים חסרי תקדים, כשהם לא מצליחים ולא יכולים לעבד את כמות המידע הזו ללא מבוגר אחראי, ייתכן שהורים לא שואלים שאלות? לא בודקים? האם בעידן המסוכן הזה מבחינה טכנולוגית, המעניק לנו במקביל יתרונות רבים ויכולת פיקוח ובקרה, ייתכן שאותם בני נוער עדיין ברחובות מתחת לאפם של ההורים?
המשטרה מגיבה לתופעת הליצנים המפחידים ברחובות
כפי שנאמר, את האצבע המאשימה יש להפנות לא רק להורים ולבני הנוער עצמם. גם לגורמים הרשמיים יש חלק בזה. במקומות בהם החליטו רשויות מקומיות על "מבצע תפיסת ליצנים" הם הצליחו. הרי כמה קשה לקבל דיווחים על "פושעים פוטנציאליים" לא מיומנים, לאתר אותם ולאכוף את התופעה? לא מאוד. נכון, דרושים משאבים וקצת יותר מאשר הנחיות כלליות של המשטרה, אבל במדינת ה"עד שלא קורה אסון לא חייבים להתערב" – האסון די מהר דופק על הדלת והוא ימשיך לדפוק כי חסרה הסברה, חסרה אכיפה ובעיקר חסרה אחריות. אחריות על כך שהפכנו לחברה אלימה בגנים הציבוריים, בשיח הציבורי, החברתי ובכלל.
הליצנים המפחידים הם לא מה שיש לפחד ממנו באמת. הפחד האמיתי צריך להיות מהאדישות שלנו עצמינו, זו שמצמיחה תופעות אלימות, כאלו שמיוחצנות יותר וכאלו שפחות, עם או בלי מסיכה של ליצנים.
הכותבת הנה יועצת תקשורת ועוסקת במחקר מדיניות ציבורית
