את האוהדים והאוהדות של קבוצת הכדורגל הפועל מרמורק אפשר להגדיר במילה אחת – אוהבים. המועדון הרחובותי, שנשען על ההיסטוריה והמקורות של השכונה, נשאר, לצד הקדמה והכסף, עם הרבה אהבה לכדורגל השכונתי והמשפחתי. הקהל גדל בשבע השנים האחרונות מקומץ של כמה עשרות אוהדים לציבור של כ-500 "שרופים" שהולכים אחרי האדומים באש ובמים. כמה מהם: אחיקם עותמי, ישראל משולמי הידוע בכינוי-משו, תמיר חופי, אלירן אלול, מוטי מורד ורועי שרעבי, התכנסו במועדון הקבוצה בכדי לספר ל"ערים" מהי הפועל מרמורק בשבילם ומדוע הם כה מאוהבים בה.
משו (ישראל משולמי), שמוכתר על ידי אחיו לקבוצת האוהדים כהיסטוריון של המועדון וכמי שאחראי על הקופירייטינג, הדגלים והסלוגנים, פותח: "מרמורק היא שריד רומנטי, נצר לכדורגל של שכונות, כדורגל שחלף מן העולם. תראו מי איתנו בליגה: הפועל רמת גן, הפועל פתח תקווה. אנחנו שכונה קטנה של אלפיים תושבים שניצבת למעשה מול ערים גדולות ומול תקציבים של ערים גדולות. יש פה משהו מהותי וטהור".
אחיקם עותמי, יושב ראש ועד האוהדים, מרגיש שהוא ממשיך את דרכו של אביו ז"ל, שהיה בהנהלת המועדון. "אני ממשיך את דרכו של אבא שלי שנמצא בקבר", הוא מסביר. "אבא היה לפני דרבי עולה למרוח גריז על העצים, בשביל שלא יטפסו עליהם אנשים מחוץ למגרש. הרי אם הם יצפו מהעצים הם לא יצטרכו לקנות כרטיסים וככה ההכנסות של הקבוצה יירדו".
מימין: אלירן מלול, רועי שרעבי, אחיקם עותמי, תמיר חופי ומוטי מורד
מוטי מורד, שבמקור אינו תושב העיר, התאהב בקבוצה עם נישואיו לבת השכונה. "אין ארוחת שישי שבה אנחנו לא מדברים ביחד עם אבא של אשתי על הקבוצה", הוא אומר. "גם המבוגרים, כשהם חוזרים מבית הכנסת בשישי, שואלים מה עם מרמורק. הקבוצה היא חלק מהדי.אן.איי שלנו".
אביו של משו היה בהנהלת הקבוצה ביחד עם אביו של אחיקם. את הרצון בהמשכיות הוא מסביר בהומור: "דע מאין באת ולמה אתה יפה".
על ההיסטוריה המיוחדת של השכונה, היסטוריה שלא כולם מכירים כיום, משו כבר מדבר ברצינות: "לשכונה הזו יש המון היסטוריה. מקורה ב-12 משפחות תימניות שגורשו מקבוצת כינרת. כתבו על כך דוקטורטים. עד היום בכיכר שבזי ישנם דקלים שהמייסדים הביאו איתם מכינרת. בעבר השכונה היתה כפר קטן כדוגמת גיבתון. למעשה מרמורק הייתה כפר העובדים התימניים הראשון. קבוצת הכדורגל היא הלב של השכונה והבבואה שלה. כמו שאבא שלי תמיד אמר לי, 'אנחנו קטנים ואנחנו צריכים לשרוד'".
משו, כמו יתר חבריו ליציע, גאים בכך שהקבוצה נותרה משפחתית לכל אורך שנות קיומה.
מוטי מורד: "תראו את תמהיל האנשים ביציע. יש תינוקות וילדים, נשים וסבתות, פשוט כולם שם. כשחם אז מחלקים ארטיקים לאוהדים, או מחלקים שתיה קרה. גם בדף פייסבוק של האוהדים, שיש בו כמעט 3,000 חברים, רואים הרבה השקעה באנשים. מציינים ימי הולדת, מברכים את מי שהתחתן וכו'. אין את היחס האישי הזה בקבוצות אחרות. יש גם המון שירים שאנשים כתבו ואפילו הוצאנו שני דיסקים של שירי אוהדים".
גם אחיקם עותמי מתאר את הצבע המשפחתי של הקבוצה: "אנחנו ההוכחה שאפשר גם אחרת. אפשר שיהיו נשים ילדים ולא קללות. ביציע שלנו יש את אחוז הנשים והילדים הכי גבוה בארץ".
גם נשים וילדים מגיעים לטריבונה. קהל הפועל מרמורק (צילום: אחיקם עותמי)
רועי שרעבי, בן השכונה ואוהד ותיק, מספר איך עובדת השיטה שמונעת גילויי אלימות: "אם הקהל של הקבוצה היריבה מנסה להתגרות אנחנו יודעים לתת את ההסתלבטות הקטנה ולא להיקלע לעימותים ולקטטות, כי יש איתנו ילדים קטנים. אנחנו משתדלים לשמור על הכיף, על שמחה ועל אווירה טובה".
עותמי: "במשחק גביע המדינה שנערך השנה מול בית"ר ירושלים, ישר אוהדי בית"ר התחילו עם קללות ואנחנו החזרנו להם בשירים ובמחיאות כפיים. גם אם אנחנו באים מול הקהלים הכי אלימים שיש, הם מגלים מהר מאוד שאין להם עם מי לריב. כשהקבוצה היריבה עושה חילוף, הרי השחקן של הקבוצה היריבה עולה מול כל האוהדים שלנו והאוהדים שלנו מוחאים לו כפיים ושרים לו "הוא יפה, הוא יפה, הוא יפה". לפעמים השחקנים של הקבוצה היריבה מוחאים לנו בחזרה כפיים. הם במבוכה, הם לא יודעים מה לעשות איתנו".
שרעבי נזכר מה אירע במשחק מול קרית גת, כשלאחר שמרמורק הבקיעה הושלך בקבוק זכוכית ליציע האוהדים בזמן שהיו בו נשים וילדים: "אנחנו הבלגנו, לא הגבנו. כבר יודעים שהקהל של מרמורק בא לעודד את הקבוצה שלו ולא בא להתעסק עם קבוצות יריבות. יודעים שאנחנו מגיעים רק בשביל לשיר שירים".
אולי גיליתם את המתכון למניעת אלימות בספורט?
שרעבי: "העברנו את היריבות בין הקבוצות לרוח שטות. במקום לקלל את השופט אנחנו מדברים שטויות. אנחנו אומרים: "שופט – שתזמין את המעלית והיא לא תגיע. שתהיה רעב והמיקרו לא יעבוד". אפילו את השופט אנחנו לא מקללים".
עותמי: "במקסימום אנחנו שרים: "שופט – שים לי חוויאג' בקפה, שופט – תדלק לי במאה", כאילו השופט הוא לא במעמד של שופט, אלא של משרת או מתדלק".
ההומור המרמורקי לא נעלם מעיני אתרי הספורט הגדולים, ואוהדי הקבוצה אף זכו פעמיים בתואר האוהדים של השנה, הודות לחוסר האלימות ביציע.
אלירן אלול, בעל עסק ואחד הספונסרים של הקבוצה, שיחק בעבר במכבי תל אביב. כעת הוא מגלה כיצד התמכר לקבוצה האדומה: "אני בכלל לא מהשכונה. בהתחלה פרסמתי בקבוצה בגלל סיבות עסקיות נטו. אייל גולן נכנס לקבוצה וחשבתי שאני אוכל איפשהו לעלות על הגל של השנה הראשונה בליגה הלאומית ולפרסם את החברה שלי. נשארתי בגלל האוהדים ולא משום סיבה אחרת. אני אוהב לשבת עם הקהל, להרגיש את האנשים. אנשים כאן באים מאהבה, באים עם משפחות, ילדים, לא מקללים. פתאום שמתי לב שבכל יום שישי אני מגיע עם חמישה-שישה אנשים ביחד איתי: הבן שלי, חבר'ה מהעבודה. כל מי שאני מביא אותו התאהב. יש פה חיבור אחר, יש פה אהבה וזה מה שגרם לי להתמכר".
עותמי, כזכור יו"ר ועד האוהדים, מבהיר: "אני חושב שזו קבוצת האוהדים היחידה בליגה שבודקת את מי שנכנס לשם. מי שלא יתאים לרוח של עידוד בכל מצב ולכך שאין דבר כזה אלימות מילולית, יסולק מקובצת האוהדים".
משו, כדרכו, מסכם את הנושא בהומור: "כל אוהד חי באודישן".
לא מקללים. אוהדי הפועל מרמורק (צילום: מוטי מורד)
החברות הזו גם באה לידי ביטוי מחוץ ליציעים?
אלירן אלול: "זה מה שהקסים אותי. אם יש למישהו בעיה אז יש מי שיעמוד מאחוריו. זה לא קיים בשום קבוצה אחרת. היו מקרים שמישהו נקלע לחובות כספיים ואספו לו כסף. פעם נפתחה פה קופה ביום של משחק למען ילדה חולת סרטן. אנשים תרמו מכיסם, בין אם הם עשירים ובין אם לאו. הקימו דוכנים, מכרו עוגות ובישולים תוצרת בית. גם אני, כמו כולנו, תרמתי ורק אחר כך התברר לי שזה היה עבור ילדה שהיא בת של אח של חבר טוב".
רוצים להישאר מעודכנים?
לדברי האוהדים, ביטויי האהבה הם לא רק בין האוהדים לבין עצמם, אלא גם כלפי השחקנים וכמובן כלפי הקבוצה כולה, בכישלון כמו בניצחון.
תמיר חופי, מנהל העמותה של הקבוצה ושותף למשא ומתן עם שחקנים חדשים, אומר: "שוב ושוב אני פוגש שחקנים שאומרים בפירוש שאחת הסיבות המרכזיות שלהם לחתום פה זה האוהדים. הקהל של מרמורק ידוע. אין כמעט שחקן שלא רוצה להצטרף למשפחה ואם הוא נמנע זה רק בגלל כסף".
רועי שרעבי: "שחקן יודע שגם אם הוא עשה טעות, עדיין ימשיכו לעודד אותו".
מוטי מורד: "אנחנו לא קוראים לעצמנו קהל, אנחנו אוהדים ובעצם אוהבים. יש קהל ויש אוהבים. בשבילינו זה הישג שאנחנו בלאומית. אנחנו מודעים לכך ואנחנו מברכים על כל דקה שאנחנו בליגה הזאת. אם נהיה מסוגלים להישאר עוד שנה גם נשמח, אבל בכל מצב נהיה עם הקבוצה. נלך איתה לכל מקום ולא משנה באיזו ליגה היא תהיה, או כמה ליגות היא תרד. אנחנו ההוכחה שאפשר גם אחרת. לא חייבים כל הזמן הישגיות, אנחנו יודעים לאהוב גם בלי ניצחונות וכסף גדול".
יודעים לאהוב גם בלי ניצחונות. קהל הפועל מרמורק (צילום: אחיקם עותמי)
מה הייתם מאחלים לקבוצה אילו הייתה צצה בפניהם כעת פיה שמגשימה חלומות כדורגל?
שרעבי: "שהקבוצה תישאר קבוצה של אהבה ושלא תיגרר במשחקים לקללות ולריבים".
עותמי: "שהקבוצה תישאר מקור לגאווה עבור כל אחד מאתנו".
מורד: "הקבוצה היא כמו פנינה, היא קטנה אבל איכותית. ככה אנחנו רוצים שהקבוצה תישאר".
אלירן אלול מסכם את רחשי הלב של כולם: "שבעוד 30 שנה הילדים שלנו ישבו פה כמונו ויהיה להם מקום כזה, ואת אותה ההתכנסות ואותה החברות".
רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החשובות ברחובות?
הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של "ערים"
הורידו את אפליקציית "ערים רחובות" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "ערים רחובות" באייפון
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
יפה