אני קרובה אישית לאנשים שהעדפות החיים שלהם/ן להט"ביות. השבוע הבנתי שמרכיב הזהות הזה כבר שקוף וטבעי בעיניי. בילדות הייתי חושבת על זה: באמת? הם יחד? איך זה נראה? מה הם עושים? בגיל העשרה כשראיתי בניו יורק שני גברים הולכים מחובקים ברחוב, נעצתי עיניים סקרניות. כסטודנטית בירושלים, גרתי עם שותפה לסבית בדירה. כשבאתי לראות בפעם הראשונה את הדירה כדי להחליט אם לשכור בה חדר היא אמרה לי: "רק תדעי, אני אוהבת נשים, אם זה לא מפריע לך". זה לא הפריע לי בכלל. גרנו שנתיים יחד והרבה יותר הפריע לי שהיא השאירה סיר עם מרק יומיים על הכיריים.
השבוע הבנתי שזזתי עוד צעד קדימה, כי העניין הזה כבר לא עולה אפילו במחשבה שלי. ראיתי את הפוסטים והתגובות של חברים ברשת, חלקם היו אישיים מאד. נזכרתי. אלו אנשים שהארון שיצאו ממנו כבר העלה אבק מזמן. למרבה הצער, כל אירוע כזה מכריח אותם באופן ציבורי להזכיר לכולנו את אורך החיים האישי שלהם/ן. הם חייבים לעשות את זה; עבור ילדיהם, עבור מי שעדיין חוששות וחוששים להתגלות בינינו, ועבור כל מי שזקוק לעוד אימון של שריר הסובלנות.
יעל גוראון (צילום: מיכאל פיש)
לתקשורת כללים משלה. כל איש תקשורת חולם על הרגע הזה שבו ריאיון או אייטם שלו יהפוך לשיחת היום בכל הערוצים. הנה שר החינוך אמר בהקשר הלהט"בי: "ברוך השם הילדים שלי גדלו בצורה טבעית ובריאה". לציבור הליברלי זה עוד קש, והגמל כבר עייף מאד. מורים ורשויות קוראים זה לזה להתייחס לכותרת בכיתות. קולמוסים של השמאל והציונות הדתית מורמים באוויר. הרשת גועשת.
גם אני החלטתי, לאחר מחשבה, לדבר עם התלמידים שלי ביום ראשון בבוקר. לא בגלל מוטיבציה פוליטית מיוחדת, אלא כי מניסיוני, בכל פעילות להט"בית של חוש"ן בבית הספר – תמיד יש תלמיד אחד בכיתה שהשיחה על אפשרות חיים אחרת משחררת אותו ממצוקה ובדידות גדולה. לאחרים בכיתה זאת הזדמנות חשובה מאד לבחון עמדות. בכיתה שלי, כיתה י', יש לא מעט תלמידים מסורתיים ותלמיד אחד מאד דתי. ניגשתי לעניין במחשבה פתוחה. אמרתי שאני אישית חושבת שהרב רפי לא הובן נכון, אבל גם לא הבין עד הסוף את העניין. כאדם פרטי, על פי אמונתו, הוא באמת אומר לעצמו "ברוך השם…". הוא אומר את זה, כמו כל אחד מאתנו, על כל מיני דברים שהוא חושש מהם. כל אחד שפוגש, לשיטתו, קושי גדול או אסון שקורה לזולת אומר לעצמו "ברוך השם שזה לא קרה לי, או לקרובים שלי". זה חלק ממנגנון ההגנה האנושי. העניין שהוא עדיין לא מבין שככה שר חינוך במדינת ישראל לא יכול להתבטא.
אחרי השיעור התפניתי לקרוא את הריאיון המלא. מהריאיון ניכר, באופן מפתיע, שהרב פרץ דווקא עובר תהליך חשוב של אימוץ מידה של צניעות. אפשר לומר שהוא עובר ממש המרה. אין לו ברירה. מעולם קודם הוא לא נגע בממלכתיות הצורבת כפי שהוא נוגע בה כעת. שירותו הצבאי והמכינה שהקים בעצמונה היו חממה נעימה ושקטה. הממלכתיות הישראלית היא כבר עניין אחר לגמרי. הציבור הישראלי מגוון, דעתן וקנאי לעצמאותו. הדברים חדים במיוחד בסוגיות ערכיות, שבהן מידי פעם נוגע משרד החינוך, בדמות פיל בחנות חרסינה.
הנה כמה ציטוטים מתוך הריאיון שמתאימים גם הם לכותרות העיתונים: השר החרד"לי מבקש להבהיר: "אני בדיוק ההפך מזה. אני מכבד כל אדם באשר הוא". על מורים להט"בים שיוצאים מהארון הוא אומר: "אני לא דן אף אחד ומכבד כל אחד. אם מנהל בית הספר אישר, אני לא מתערב". על שירות נשים בצבא הוא מצהיר: "צריך לעזור לכל בת שרוצה לשרת בצבא להיקלט ולהרגיש בנוח. כשהייתי הרב הראשי מיניתי קצינה מיוחדת שתטפל בבנות בצבא ותדאג לכל מחסורן". על בנות בקורס טייס: "זו זכותן. בחייל האוויר יודעים לסדר מסגרת מגדרית ודתית לכל מי שמבקש. אלו פקודות הצבא". על תנועת ME TOO: "אני חושב שאנחנו צריכים לנהוג בזהירות גדולה בכבודו של הזולת. אני מלמד את הילדים שלי שלכל אחד יש גדר שמקיפה אותו ואם אתה רוצה להתקרב אליה, אתה צריך לדפוק בדלת". לגבי הפינוי מגוש קטיף הוא מספר: "בתחושה הממלכתית העמוקה שלי ידעתי שצריך לשמור על כבודם של החיילים, להמשיך את מהלך הפינוי ולא לגרום לכאוס… דיברתי עם התלמידים, אמרתי להם, 'אני לא רוצה שתתעמתו עם חיילי צה"ל, הלוא הם גופנו ובשרנו'".
רוצים להישאר מעודכנים?
השר פרץ יכול להתנחם בכך שאינו לבד. זה שינוי שקורה לכל אדם בעמדה הזו. הממלכתיות מחייבת. ראיתי את זה במו עיניי קורה לאנשים בכירים מאד. פגשתי את השר פירון חוזר מישיבת ממשלה מיד לאחר שהיה ברור שמוחמד אבו חדיר נרצח על ידי יהודים. ראיתי כמה נרעש הוא היה. בממשלה הבאה עבדתי עם בנט כשר חינוך. בפגישה משמעותית ומצומצמת סביב סוגיות ערכיות הוא סיפר בגילוי לב כיצד למד בתפקידו להכיר את החברה הישראלית כפי שלא הכיר אותה קודם מעולם.
הממלכתיות היא שיעור מאלף בצניעות, בהכלה ובהבנת מורכבותה של החברה הישראלית. מי שזוכה לשמש בתפקיד ציבורי בכיר, לומד שאין אמת אחת. שר החינוך / הביטחון / האוצר / הבריאות מחנך את ילדיו בדרכו, שהיא אחת והיא יקרה לו מאד, ובאותה נשימה אחראי לרווחתם של ציבורים גדולים שאינו מסכים עם אורך חייהם. העניין הזה מאתגר במיוחד את הציבור החרד"לי. זהו ציבור קטן שנמצא בעשור האחרון בעמדות השפעה משמעותיות במקומות רגישים בצמרת המדינה. מיעוט אידיאולוגי שרוב הציבור אינו מחזיק בעמדותיו הערכיות. ההכרה בקיומו של הרווח ההכרחי בין האישי והציבורי היא קריטית במיוחד עבור מנהיגים מהפלג הזה, במיוחד אם הם רוצים להיחשב בעיני הרבים כמנהיגים.
יעל גוראון, ילידת העיר רחובות – דור ראשון. אמא לשלושה. שועלת רחוב ותיקה. פעילה חברתית ומומחית בנושאים של חינוך, תרבות ועירוניות חדשה.
רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החשובות ברחובות?
הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של "ערים"
הורידו את אפליקציית "ערים רחובות" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "ערים רחובות" באייפון
