השבוע הודיעו ברכבת ישראל כי תנועת הרכבות תשתנה בעקבות עבודות. במשך למעלה משבוע נוסעים רבים התלויים בתחבורה הציבורית יאלצו לתמרן, לאחר או להעדר. רוצים למשוך יותר נוסעים לתחבורה הציבורית? זו בוודאי לא הדרך.
"תודה שבחרתם רכבת ישראל". ללא ספק מדובר באחד המשפטים שיותר משעשעים אותי. הרי איזו ברירה כבר השארתם לי? רכבת ישראל או…? בדיוק. במדינה שבה התחבורה הציבורית טעונת שיפור, אין צורך להודות לי, תנו לי להודות לכם. כי בכל בוקר שהרכבת יוצאת מהתחנה בזמן זהו יום להודיה.
איך התחיל הרומן שלי עם התחבורה הציבורית, אתם שואלים? ביקורים במדינות אחרות גרמו לי לחשוב בשנים האחרונות שזה אפשרי. שאני לא חייבת את הרכב הפרטי בצמידות רבה ושאני יכולה, כמו אנשים רבים במדינות המערב, להשאיר את הרכב בתחנה ולהתנייד בתחבורה הציבורית. זה, לצד מחקר בתחום התחבורה הציבורית שאני עדיין עמלה עליו, שמלמד שזו לא שאלה של רוצים, אלא שאנחנו חייבים. אם לא היום בעוד מספר שנים לא רבות.
אבל נודה על האמת, זו לא הייתה מחשבה פשוטה לעיכול. הזיכרונות שלי מתקופת חיי הסטודנטיאליים, אי שם לפני שני עשורים, לא השאירו טעם של עוד מהתחבורה הציבורית. ליתר דיוק, הבטחתי לעצמי שאני בתחבורה הציבורית לא נוסעת יותר. אבל הבטחות לחוד ומציאות לחוד. אז איך זה הלך בינינו? נו, כל ההתחלות קשות, לא?
הפעם הראשונה הייתה, איך נאמר, מדי אופטימית. ערב קודם בדקתי את לוחות הזמנים מתחנת הרכבת בראשון לציון לחיפה, שם עתידה הייתה להתקיים פגישת עבודה בשעה 11:00. ראיתי שהרכבת היוצאת בשמונה וכמה דקות תביא אותי בזמן ליעדי, ואפילו תאפשר לי לעצור לקנות קפה. מאושרת מההחלטה החדשה הגעתי בבוקר לתחנה כרבע שעה לפני שעת היציאה. אני, שלרוב מגיעה בדיוק בזמן בימים טובים, ובאחרים באיחור אלגנטי, הרגשתי גאווה ושמחה בו זמנית. הנה, רבע שעה לפני הזמן, בנחת אעלה לי על הרכבת ואגיע לפגישה. דמיינו לרגע איך תחושה זו התחלפה בתחושת חוסר אונים כשקלטתי בזווית עיניי מעמדת השומרים את התור הארוך לעמדת רכישת הכרטיסים. לא נורא, אמרתי לעצמי, הרי כל האנשים בתור מתכננים לעלות לרכבת. עשר דקות עברו ומיקומי בתור נותר ללא שינוי משמעותי. זה הביא אותי למסקנה שונה: לרכבת הזו אני לא אספיק לעלות. בתמימות פניתי לאיש הביטחון ושאלתי אותו האם ישנה אפשרות לשלם לאיש השירות ברכבת, או לחילופין בתחנת ההחלפה, כי אחרת אני לא רואה איך אני וחמישים האנשים שלפניי יעלו על הרכבת. בעיניים המומות מהשאלה הוא השיב 'לא תספיקו'. תעלו על הרכבת הבאה'.
זו הייתה הפעם הראשונה. יצאתי מהתחנה אל החניה ונהגתי כל הדרך על כביש 6. אני, הקפה והרדיו. אבל לא אמרתי נואש. זאת כמובן אחרי שסיפרתי לכל מי שרצה לשמוע, וגם למי שלא, שרציתי, ניסיתי אבל זה לא עבד בינינו. אבל החלטתי לנסות שוב. ושוב.
אז למה אמשיך לנסות, ומדוע זה כל כך חשוב בעיניי? בכל שנה עולים על הכביש אלפי רכבים חדשים. בתחבורה הציבורית נוסעים אחוז נמוך בלבד מהאוכלוסייה מסיבות רבות, אך הסיבות האלה ניתנות לשינוי.
שינויים בתחום התחבורה נעשים כל הזמן, אך מעט מדי ולאט מדי. ומי הנפגעים העיקריים? כרגע האוכלוסיות החלשות, הפריפריה, נשים, קשישים וילדים. כרגע הם הנפגעים העיקריים כיוון שהם אלו החייבים לנסוע בתחבורה הציבורית. אלו נטולי הרכבים הפרטיים, אחוז לא גדול אך קיים. המשמעות של פגיעה בהם היא הגדלת הפערים החברתיים, תוך מניעה מאוכלוסיות אלו להגיע למוקדי השכלה, עבודה ובריאות.
אבל בעוד זמן לא רב הנפגעים יהיו כולנו, אלו שמחזיקים רכבים ולא חשבו אף פעם לנסות את התחבורה הציבורית. העומסים יהפכו לבלתי אפשריים וערים ברחבי הארץ, בוודאי אלו המרכזיות, יאלצו למצוא פתרונות. אז למה לא להקדים תרופה למכה? לא לזו שכבר קיימת, אלא לזו הקשה יותר? כי יש רגולטור, כי זה מכניס כסף לקופת המדינה ועוד מגוון טיעונים. אבל האמת היא שבסוף נהיה חייבים ליצור את השינוי ומה שהבינו במרבית הערים הגדולות במערב, הגיע הזמן להפנים גם כאן. ויפה שעה אחת קודם.
הכותבת הנה יועצת תקשורת ועוסקת במחקר מדיניות ציבורית
ורד עוזיאל
