תמיד מחייכת. חריצי חיוך מופיעים בצדי פי. צחקנית, עליזה, משדרת שמחה תמידית, שואבת את מרכז החדר, תמיד רעשנית, תמיד נהיית תכונה רבה במקום בו אני מפציעה. ואז מגיע הלבד שלי. שם אני אחרת. שם אני שוקעת בכבדות אל מחשבותיי, אל המקומות האחרים, הקשים. אותם אני מסתירה מעיני כל, את המקומות האנושיים שלי, שהרי אין באמת אדם שחייו עשויים עליצות בלבד. אין הדבר אומר כי אינני אדם אנרגטי, ערני ותזזיתי. הכל חלק ממני. אני גם אישה עצובה מאד, שבורת לב.
מסלול חיי אינו פשוט כלל וכלל. בזמן שכולם מלינים, אני שותקת. לא משתתפת באורגיית המסכנות. לא מתקרבנת ולא משתפת. תמיד נדמה לכולם שאני חושפת את הקרביים. אני חושפת הרבה, אך הרבה ממני אינו נחשף כלל וכלל. יצאתי עם אדם מרהיב. כאשר העליתי את תמונתו לדף הפייסבוק שלי, נשים עצרו את נשימתן, נחילי ריר נרשמו במסנג'ר שלי. בפנים הוא היה יפה יותר. הוא הבין אותי, הוא ידע מבלי שאספר דבר. לאחר שנפרדתי ממנו, סיבותיי שמורות עמי, נשארנו בקשר הדוק. הוא כתב לי שהוא יודע שחיי קשים מנשוא. שאני מטרה לקנאה איומה (שאין לתאר), שאנשים קטנים רוצים להקטין אותי בכדי להתאים אותי למידותיהם, שגברים מתייחסים אליי רע כי הם אינם מצליחים להתמודד עם האתגר שאני. המשפט שהכי נגע ללבי הוא המשפט הבא: "אין מה לנהל איתך תחרות, את לא ברת תחרות. מי שינסה, יפסיד מראש". כל כך בכיתי מהטקסט הזה. המון. הוא שיקף 47 שנים אחורה. הפסיכולוג שלי אמר שכשנולדתי היה "המפץ הגדול" (הוא אמר ואני רק מצטטת). הוריי לא הבינו את גודל הבשורה, גם הסביבה. נולדתי בבאר שבע, תמיד הייתי חריגה, תמיד חשתי כנטע זר. ידעתי כי אין זה מקומי. אני זוכרת שאמרתי לחברתי הטובה ביותר: "אני לא מרגישה חלק מכם, אני לא שייכת".
הייתי מוזרה, חריגה. אמנם מחוזרת להפליא ואף פעם לא לבד, אך כולם קראו לי סנובית. שמרתי על ריחוק. הם לא הבינו אותי, לכן התעטפתי בי, התלפפתי סביבי, שלחתי זרועות תמנוניות לעברי והייתי רק אני ועצמי. בודדה. כך עברה עליי ילדותי ובגרותי.
אבי טרף את הקלפים. הוא שלח אותי ללימודים בעיר הגדולה. כאשר אדם חש שייכות, הוא חש כמי שפגש את ייעודו וגורלו. הוא משיל עורו והופך לברבור שהוא אף פעם לא ויתר עליו. הברבור שראה בחלומותיו והפך למציאות. פרחתי ולבלבתי, השגתי והתפתחתי. למדתי המון, הפכתי למערכת סנסורים סופר אפקטיבית, כל מה שאמרתי היה מצחיק, שנון, חכם, גרוטסקי, מובן לציבור! חוויה מכוננת ואחרת.
לאחרונה השלתי עור חדש. רזיתי 13 ק"ג בעזרת הגורו סיוון אופירי שחילצה ממני את הגרציה ששכנה בתוכי. תמיד ידעתי שאותה גרציה, אותה נימפה, אותה אמזונה, היא הדבר האמיתי ואני אסירת תודה שהואילה בטובה לגשת לדלפק ולקנות כרטיס כניסה לסרט בו אני חיה. היא מפוארת, היא מסבה לי נחת. בכל בוקר אנחנו נפגשות ואני נדהמת ממנה מחדש. היא משחררת את נפשי, מדובבת אותי, מעשירה את כתיבתי, חשיבתי, תכניי. אני מרשה לה לשלוט בי, היא תמיד הייתה הברבור שרציתי להיות.
יש לי חברה טובה, לקוחה לשעבר. בכל פעם שהיא מגיבה בפייסבוק, היא מכנה אותי ברבורה. היא אינה יודעת כמה היא משמחת אותי. מעולם לא הייתי ברווזון מכוער, נהפוך הוא, אך בסופו של דבר לא נטמעתי, חיי מלאו כיעור רב.
סייפא. רואה את כל תכניות הטראש, ילדים בני 12 שמלהגים למצלמה : "תמיד חלמתי להיות זמר / רקדן / ארטיסט וכהנה וכהנה". וכולם דומעים, כאילו שהילדודס מבינים בכלל דבר וחצי דבר. בוסר. להגשים חלום זה להיות ברבור, למצוא את המקום האמיתי שלך, את היעוד. אני הגשמתי את עצמי במלואי, מתמסרת לעונג שבדבר. ובינתיים, עד העונג הבא, אריבדרצ'י.
