בית המשפט ציין כי אלאור אזריה התנהג "כמו במטווח ולא כמו בזירת פיגוע". הערעור נדחה ואזריה ירצה את עונשו. כך נראית מדינה דמוקרטית ומתוקנת. אדם עובר על החוקים, טוען אחרת, גלגלי הצדק בוחנים ומכריעים. אז איך יכול להיות שדקה אחרי כן יוצאים פוליטיקאים ומבטלים בהינף יד את החלטת בית המשפט באומרם כי ימליצו על חנינה?
מילא, את הציבור הרחב והמתלהם, הכואב על חיי הבחור, עוד אפשר להבין. אבל אנשי ציבור? הראשונים שאמורים להגן על החוק, על בית המשפט? על הדמוקרטיה? זה לא ברור בכלל. איזה מסר זה מעביר? שהפשע משתלם? שחיי אדם, מחירם משתנה בהתאם לגזעם, מגדרם, מוצאם?
ילד בן 18 מתגייס לצבא. הוא לא מבין הרבה וכבר מקבל נשק לידיו. מה הוא מביא איתו? את תפיסת עולמו סביר להניח, את הערכים שעל ברכיהם התחנך ואת האידאולוגיה שלו. כדי שכל אלו לא יטעו אותו, תוך זמן קצר כל חייל וחיילת בישראל מקבלים ולומדים רשימת נהלים ברורים, כמעט לכל סיטואציה אפשרית. גם לזו שנתקל בה אלאור אזריה ועליה הוא נשפט.
אז מה היה לנו? ילד בן 20 כמעט, נקלע לאירוע רגיש ומסוכן במיוחד. למרות פרוטוקול ברור לסיטואציה המיוחדת אליה הוא נקלע, עשה בחירה והתעלם מהפרוטוקול לחלוטין, כך על פי העדויות ובית המשפט, והתנהג כפי שצוין – "כמו במטווח". הוא מנסה לטחון את גלגלי הצדק, כי זוהי זכותו במדינה מתוקנת, נשפט וערעורו נדחה. כעת, אותו בחור צעיר נדרש לרצות את עונשו והרוחות, כרגיל, סוערות.
מדוע? כי אנו חיים במדינה שהיא כבר ממזמן יותר מקולקלת ממתוקנת, כי אנו חיים במדינה שההבדל בין הטוב והרע מיטשטש. וככל שנמשיך לצעוק ולתמוך בעוברים על החוק, הקו הדק שעוד נשאר שם ייעלם.
קץ הדמוקרטיה ותחילתה של אנרכיה. מקרה אזריה הוא רק עוד דוגמה לכך, אולי קיצונית, אבל הדוגמאות קיימות בכל רגע מסביב. אם רק תשימו לב לטענות, לצעקות, תגלו שמסביבנו כל יום כמעט קמים אנשים העוברים על החוק אבל מוצאים את הדרך הרציונלית לתרץ זאת.
כמה פעמים בשבוע אנשים סביבכם לוקחים את החוק לידיים? לא מעט. הבעיה שהתרגלנו לראות את זה. ואם התרגלנו זו הפכה להיות הנורמה. ואם זו הנורמה, אז זה בסדר?
אני אתן לכם דוגמה: בפורום עירוני אחד, אדם הציע להקים קבוצת מחאה כנגד דוחות תנועה וחנייה. על פניו זה היה נראה כמו מחאה לגיטימית. עד לרגע שבו קוראים לעומק ומגלים שאותו אדם הזועק לצדק חנה באדום לבן. למה? ככה. הייתה לו סיבה טובה משלו. האם הדו"ח התקבל בטעות? האם היד קלה על הפנקס? לא. האיש ביצע עבירה, כך הודה בעצמו, ועדיין, בחברה המעוותת שהפכנו להיות הוא לא מבין מדוע עליו לשאת בעונש.
ומהצד השני חייל לוחם נמצא בחופשה בביתו בחלמיש, מנטרל מחבל והרשת גועשת וכועסת על שלא הרג אותו. כי לקחת את החוק לידיים זו אופנה.
זו ישראל של 2017. אנחנו חיים במדינה שבה אנשים חושבים שלקחת את החוק לידיים זה בסדר. שלצפצף על לשון החוק זו מטרה, שלהתעלם מחוקים זו זכות, לא עבירה. זה קורה כל יום, כל היום. סיפורים קטנים ולא מורגשים שמחלחלים ולאט לאט הופכים אותנו לאנרכיה ומחסלים את מה שפעם הייתה מדינה ישראל.
הכותבת הנה יועצת תקשורת ועוסקת במחקר מדיניות ציבורית.
