ורד עוזיאל
ורד עוזיאל

של מי הילד הזה בכלל?

האירועים הטראגיים שבהם ילדים מוצאים את מותם מעלים שאלה לא פשוטה שצריכה להישאל: היכן האחריות של ההורים?

פורסם בתאריך: 27.7.17 08:00

אני מזהירה מראש: הטור השבוע לא פופולארי (ולא משפטי), ובוודאי גם יכעיס לא מעט אנשים.

אין עין שנשארה יבשה למשמע האירוע הטראגי בבריכה העירונית בבאר שבע. ילד קטן שעוד לא התחיל את חייו, יצא לחגוג עם הוריו את החופש ולא חזר. אותן העיניים נרטבו מאז שוב ושוב למשמע מקרי הטביעה האחרים. טראגדיות שמתרחשות בזו אחר זו.

מקרי הטביעה הם רק חלק מתמונה רחבה הרבה יותר. במהלך השנה ילדים רבים, ומבוגרים, נפגעים ממתקנים בגנים ציבוריים, ממדרכות משובשות וממגוון היתקלויות בדרך העירונית. רוב המקרים הקשים מסתיימים בטיעונים על 'הגורל', ובמקביל אליהם תמיד יהיו מי שיצביעו על אשמים. והאשמים כמעט אף פעם לא יהיו הנפגעים עצמם.

אז בואו נשים רק לרגע בצד את הכאב, את העצב האמיתי על כל מקרה ומקרה, וננסה להבין של מי האחריות בכלל, מי אשם, אם יש כזה. לא בעיניי החוק, בעיניי המוסר. בעיני אלו שמבחינים בין הטוב והרע ובין אלו שמסוגלים להסתכל מבחוץ ולשאול את השאלות הקשות באמת. של מי הילד הזה? ושל מי האחריות?

בעוד האנשים שנפגעו ובסביבתם מייחסים את המילה אחריות לפוטנציאל התביעה, אני אישית איני מכוונת לאחריות משפטית. את זה נשאיר לחוקרים ולבתי המשפט. באחריות אני מכוונת אך ורק לאחריות מעשית, כזו שמתרחשת לא על נייר החוק, אלא בפועל, באותם הרגעים שמתרחש האסון. האחריות ההורית.

חשוב להבהיר: על הרשות המקומית לדאוג שמתקניה הציבוריים יעמדו בתקן ולא יסכנו את המשתמשים. זה כמעט מובן מאליו. האם כל הרשויות המקומיות עומדות כל הזמן בדרישות החוק והתקנים? סביר להניח שלא. אך זו לא השאלה המרכזית מבחינתי. סוגיות כגון האם עמד בתקן או שלא, נידונות ויידונו בבתי המשפט לעולמים. וטוב שכך. כשיש פצועים, יש אשמים. אך בסופו של יום, אם נשים בצד את התביעה והאמונה המלאה שהאחריות היא על בעלי המתקן עצמו, חייבת להישאל השאלה הקשה: היכן האחריות ההורית? היכן היא מתחילה והיכן היא מסתיימת? האם במקום שבו מתחילה אחריות הרשות המקומית מגיעה לקיצה האחריות ההורית?

גם השאלה המוסרית לגבי בילוי או שימוש במקום שלא עומד בתקן צריכה להבחן מחדש. האם עליי לחכות לאסון או לוודא בעצמי שהמקום ראוי? ומי עושה זאת בפועל?

ניקח דוגמא יום יומית: הורה נמצא עם ילדיו בביתו. שם ללא ספק מדובר באחריות שלו. הילד משחק וההורה משגיח עליו תחת קורת הגג שלו. זמן קצר לאחר מכן, החליטו השניים לצאת לבלות בגינה הציבורית. האם שם תמה אחריותו כהורה? מובן שלא. אף הורה לא יודה בקול רם שבשטח ציבורי כזה או אחר האחריות אינה חלה עליו. אז מדוע בזמן פציעה האצבע המאשימה מופנית ישירות אל הרשות המקומית, אל בעלי המתקן, אל המצילים, אל המגלשה, על הכל חוץ מאשר על ההורים?

ברור וידוע שאין זה פופולארי להצביע לכיוון ההפוך, ובוודאי שלא בשעת צער. יותר פופולארי והגיוני להצביע לכיוון הארגון, החפץ, או איש המקצוע השקוף. אבל האמת, במיוחד כשהיא כה כואבת, חייבת להיאמר. לא כדי להכאיב יותר, אלא כי היא ורק היא תהיה הדבר היחיד שאולי ימנע את האסון הבא. לא שלהם, שלנו.

לכן חשוב לזכור: את האצבע יש להפנות לכיוון אחד בלבד. כי גם אם מערכת הצדק תטיל את האשמה על מישהו אחר, אתם תהיו אלו שתמיד תכו על חטא, ביודעיכם שהילד הזה הוא שלכם.

 

הכותבת הנה יועצת תקשורת ועוסקת במחקר מדיניות ציבורית.

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"ערים"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר