כל תקופת אביב וקיץ אנו מתוודעים למקרה אחר העוסק באורך המכנסיים של בנות בבתי הספר הממלכתיים. כל מקרה זוכה לשיח נרחב ברחבי הרשת שעוסק בעיקר בהדתה. אך האם בכך צריך להתמקד? לא בטוח כלל וכלל. מדובר בדרך נוספת המייצרת אי שוויון, רק הפעם בפורמט הגרוע ביותר שלו – זה שאפילו לא שמים לב שמתרחש.
ראשית אבקש לסייג: מכנסיים קצרצרים מקומם במקומות רבים וטובים, אך לא בשום מוסד רשמי, בוודאי שלא בבית הספר. המוסד המכונה 'ממלכתי' – ראוי שיישאר כזה, כמובן במידה המתאפשרת במסגרת מגבלות הקיץ הישראלי. מכנסיים קצרצרים? בוודאי שלא. קצר? כן וכן. מה האורך, עד הברך או עד הקרסול? אז זהו, מסתבר שלא זה הנושא. רק על מי חל הכלל.
בכל פעם שמגיעה ילדה / נערה לבית הספר היא ננזפת במקרה טוב, מסולקת במקרה הרע או כפי שכבר שמענו, לא זוכה לתעודה במקרה היותר נורא. "אנחנו לא דתיים" זועקים כולם, ואני בשקט אומרת, חפשו את הברכיים והשוקיים בבית הספר ומה תגלו? נכון. את גופם של הבנים.
אז הניחו לרגע בצד את השיח על הדתה ובואו נחשוב שניה על הדרה, הסללה ואי שוויון מגדרי, שלאלו השלכות רבות על התפיסה העצמית של הבנים והבנות.
להסללה צורות שונות, לעיתים בדמות הערה של מורה לכישורי המתמטיקה, לעיתים בדמות מסלול הריצה הנפרד לבנים ובנות, במקרים אחרים תזהו אותם בדמות חלוקת התפקידים בטקסי הסיום. במקרים האלו, יחסית בקלות ניתן לזהות את ההסללה המגדרית. סוגיית המכנסונים היא כבר קשה יותר לזיהוי. מדוע? כי היא קיבלה שם אחר.
היזכרו לרגע בילדת כיתה ד' שהתבקשה לא להגיע יותר לבית הספר עם מכנסיים לא מהוגנים שמגיעים עד אמצע הרגל. לצידה החבר לכיתה שמגיע בכל יום עם מכנסי ספורט שאורכם זהה ולעיתים חושף אפילו קצת יותר. הוא לעומתה לא ננזף. הוא לא זוכה לשום התייחסות שקשורה בגופו, בלבושו. זו לא הדתה, זו פשוט אפליה על רקע מגדרי. מה היא חושבת לעצמה אותה הילדה? ככל הנראה שלגופה יש משמעות, שהוא נוכח, שהיא נבחנת על ידי החיצוניות שלה. ומנגד מה הוא מבין? שהוא בעל זכויות רבות ושונות ממנה? ומה הם יבינו בעתיד? שהפערים הם מציאות מוגמרת, שככה זה. כך נראים הנתונים שמוכיחים לנו בכל יום מחדש שאי השוויון לא הצטמצם, להפך, הוא פתח פער. האם זו המציאות שנרצה לראות?
אנחנו, השואפים לחברה שיוונית וצודקת מוכרחים לקרוא בין השורות, לתרגם את המציאות ולהציע פתרון, תקנון בית הספר ראוי שיחול על כל תלמידיו ותלמידותיו ועד שזה יקרה הפסיקו לצעוק הדתה. זעקו אי שיווין.
ורד עוזיאל
הכותבת הנה יועצת תקשורת ועוסקת במחקר מדיניות ציבורית.
