השבוע "הלשינו" לי שגבר שאהבתי עד כלות פתח לעצמו כרטיס באתר הכרויות פופולארי. הסקרנות גברה עליי ופתחתי מיד גם אני כרטיס כדי לחזות במיצג המופלא. זו הפעם הראשונה שבה אני נחשפת לעולם זה, מעולם לא עלה בדעתי להשתמש בשירותי היכרויות אינסטנט ואני רואה בהם אוכל קפוא המוגש לשולחן, אם תרצו הפיצה והבורקס הביתיים של עולם הדייטינג.
אז נכנסתי ואיתרתי את אהובי לשעבר. הוא השתמש בתמונה שצילם עבורי בזמנו (מאוד נוסטלגי מצדו), מבטו זגוגי, כאילו תוהה WHAT THE FUCK AM I DOING HERE (כמובן שאני מדבררת אותו, כאוטוסוגסטיה לעצמי, שהרי לא ייתכן באמת שהוא מחפש זוגיות וקשר אחר מבחינתי. חיה באילוז'). הגברבר היפהפה הוסיף משפט קצר ומאפיין (איך הוא יכול לסכם את עצמו בשש מילים?) ורשימת מרכיבים.
לפתע חשתי עצמי כצרכנית המגיעה אל הסופר עם סל קניות בידה, צופה במוצרי מדף, כל אחד עם מרכיביו (אנרגיה, שומנים, חלבונים וכיוצא באלה), קפואים למגע. חלקם ישמשו אותי לתבשיל, חלקם טעימים בפני עצמם, חלקם יירקבו במקרר. מחקתי את הכרטיס שלי מיד, לא קונה בסופרמרקט הזה.
החלטתי לעשות תחקיר קצר, בכדי להבין מדוע אתרים מסוג זה מעירים בי את מיצי הקיבה. אני הרי צריכה לספק לעצמי הסבר מניח את הדעת. לכן פניתי לאתר נוסף, נרשמתי ושוב קיבלתי רשימה של גברברים המצויים בסמוך אליי. מי יודע? אולי באותו רגע אגלה שאני הורמונלית וזקוקה להחליף דחוף נוזלים עם מי מהם? ערבוב נקבוביות זריז וטוב, אולד פאשן כזה.
תחושת הקבס גברה ושוחחתי על כך עם אחת מחברותיי היקרות. היא גוללה באוזניי את קורותיה באתרי היכרויות. היא בחורה יפהפייה, העלתה תמונה שלה ודיטיילז. תוך שנייה הוטח בה מבול הצעות. הזויות בעיקר. התעכבה על אחד מהם. אתלט, ספורטאי, גבר גבר. "את מלאה?" הוא שאל. "אני רזה מאד" ענתה בתחושת ניצחון. "חבל" הוא השיב וחסם אותה. ראשית, ניצחון גדול לבעלות הקימורים, שנית? מדובר כנראה באמבה גברית, למרות שהיא חד תאית וא-מינית. סתם השמצתי אמבה אומללה.
חברתי, סקרנית כמוני, החליטה להעלות פרופיל פיקטיבי. צירפה תמונת כלבה, בדיוק ראתה שמחפשים את "זוזו הכלבה שאבדה", ולא הוסיפה מילה. הדף שלה קרס מהצעות! כלומר, הם אוהבים אותנו ביץ', מסתוריות ומפשקות רגליים ללא מילה? כזה?
כמה מחבריי מצאו אהבה גדולה באתרי הכרויות. לא יוצאת נגדם באופן גורף, אלא מסבירה מדוע לא אמצא את עצמי לעולם שם. אני רוצה את הדרמה, את הקליק הגדול, את האפוס, את האודיסיאה של האהבה. לא רוצה לספר לחברותיי "יגעתי, דפדפתי ומצאתי", אלא "מבטינו הצטלבו ואז ידעתי", "הלב שלי הלם לפתע", "הוא אמר לי ככה ועניתי לו ככה". אני מחבקת את הקושי, את הנס הזה שקוראים לו אהבה. הוא לא מגיע בצלחת שחוממה במיקרו, הוא מגיע כשהוא בוחר להתרחש, לא כשאנחנו מחפשים. אני לא רוצה לאתר אותו, אני רוצה שהוא יפציע לפתע בחיי. בדרך כלל אני מתאהבת בגברים שונים ממני בעליל. באתרים הולכים על ממשקים, כלומר לעולם לא אמצא שם אהבה, אלא את בן דמותי. מספיקה לי אחת ממני. תכלס? אחת ממני מספיקה לעולם כולו.
אולי זה ייגמר בקול ענות חלושה, אבל זה לא משנה. חשובה לי הדרך בה זה מתחיל. הויה דולורוזה. זה חלק אינטגרלי מהעניין. כפי שאני תמיד אומרת "נכחדתי". חשוב לי להיכחד ממי שמולי. גם את ילדיי אני מחנכת לנפץ תקרות זכוכית, לא לבחור בדרך הפשוטה, דרך של להיכנס לסופר ולקנות פיצה קפואה. שישלחו להם אותה, מישהו שהם אוהבים, ככה פתאום. היא תהיה טעימה להפליא וגם מרגשת, פיצה שלעולם לא תישכח מלב. אז קצת יותר קשה לנו בחיים, אני מודה, אבל מצד שני, כשאנחנו מוצאים זאת אנחנו נכחדים. כי פחות מנכחדים, אין.
אני שוקלת להיכנס למשרד הפנים ולשנות את שמי לסקרלט אוהרה. יתנו לי? הכי נכחדת ומכחידה שיש.
