מיקי חייט (28), תושב העיר רחובות, מחזיק באמתחתו כמה וכמה זכיות בתחרויות קפוארה בארץ ובעולם, אך מה שהופך את הסיפור שלו למיוחד באמת זו העובדה כי חייט הוא דתי-חרדי שהצליח לסחוף אחריו מאות צעירים ולהכניס את אמנות הלחימה הזו למגזר.
חייט, יליד רחובות ותושב העיר, נשוי ואב לשלושה. מזה מספר שנים הוא מדריך צעירים מהמגזר החרדי בחוגי קפוארה מקבוצת אבאדה, בראשותו של מאסטר קמיזה מברזיל.
חייט: "ארגון אבאדה ישראל מונה כ-20 מדריכים, ואני כמובן חלק מצוות ההדרכה. יש בארגון מדריכים מהרמה הגבוהה ביותר ואנחנו מגיעים לכל שכבות האוכלוסייה ומעניקים את האפשרות לעשות קפוארה. חלק מהמדריכים עוסקים בפרויקטים עם ילדים בעלי מוגבלויות, זה ארגון מקצועי מאוד ואני גאה להיות חלק ממנו. אחת הדמויות הבולטות בארגון הוא פרופסור איזק בן אסולין, שפתח את הקבוצה בישראל בשנת 1989 והעמיד דורות של ספורטאים וקפואריסטים מעולים".
ואיך בחור חרדי כמוך בכלל מגיע לתחום הזה?
"לענף הקפוארה נחשפתי מגיל צעיר. כשהייתי בן 10 בערך, דוד שלי היה אחד מהראשונים שעסקו בתחום הזה בארץ. ראיתי אותו עושה תרגילים באיזה טיול משפחתי בחוף וזה הדליק אותי".
איך המשפחה מקבלת את זה?
"גם אבא שלי עוסק בקרב מגע מגיל צעיר, ואחי שצעיר ממני בארבע שנים מתאמן גם כן ביחד איתי. אפשר לומר שהוא בא לתחום בעקבותיי".
מתוך תערוכה שהוצגה בברזיל בשיתוף עם משרד החוץ (צילום: שלמה גבר)
אתה אב לשלושה, מנהל סטודיו ועמותה ובמקביל טס לחו"ל לא מעט לתחרויות. אשתך מקבלת את זה בהבנה?
"כשהכרנו היא כבר ידעה שיש לי אהבה גדולה לתחום הזה ואשתי מאוד מעריכה ומפרגנת. בכל רגע פנוי שלי אני באמת משתדל להגיע ולהיות שם עם המשפחה, שבדיוק עכשיו התרחבה לאחר שנולד לנו השבוע בן אחרי שתי בנות".
יש בענף הזה עוד חרדים חוץ מהמשפחה שלך?
"היום כן, אני הכנסתי אותם לשם. אני המאמן החרדי הראשון בארץ ואני מנהל את סטודיו אסאי שפתחתי לפני עשור. גם פתחתי עמותה לקידום ספורט בשם 'חרדים לקצב' והיום יש לי קרוב ל-300 תלמידים ברחובות, בני ברק, אלעד, ירושלים, פתח תקווה ועוד. אנחנו נפגשים פעמיים בשבוע במשך שנה, ויש כאלה שצמחו איתי וזכו במקומות ראשונים בכל מיני תחרויות. הרעיון היה לאפשר לתלמידים חרדים להתאמן בתנאים הטובים ביותר תוך כדי הקפדה הלכתית, כלומר הפרדה מוחלטת בין בנים לבנות. בכל הקשור לאימוני הבנות יש לי מדריכה שמלמדת אותן.
מיקי עם התלמידים והמאסטר אחרי זכייה באליפות הים התיכון ביוון
"אנחנו מקדמים נוער בסיכון באמצעות אמנויות הלחימה, וקפוארה בעיקר. בעיריית רחובות מסייע לנו סגן ראש העיר עו"ד מתן דיל, וכן איציק עובדיה מהחברה העירונית לתרבות וספורט. במסגרת שיתוף הפעולה אנחנו מתכננים את האירוע הגדול הבא שייערך בחודש מרץ הקרוב. למעשה זה אירוע הקפוארה הגדול של העשור בארץ, כי הוא ייערך במעמד מיוחד של מאסטר קמיזה מברזיל ויימשך שלושה ימים. המאסטר יעביר סדנאות ויעניק חגורות ואנו כבר מתארגנים ועמלים לטובת הצלחת האירוע שיכלול מאות אנשים. בפעם הקודמת הוא ביקר בארץ בשנת 2010. היום הוא אמנם בן 64, אבל עדיין נחשב לאחד המאסטרים החשובים והבולטים בברזיל. הוא למעשה תלמיד של מאסטר בינבה, שהיה המאסטר הראשון של הקפוארה בכלל".
כיצד בכלל נולדה תורת הלחימה הזו?
"בעבר לעבדים בברזיל אסור היה להתאמן או להתחרות באמניות לחימה, אז הם פיתחו אמנות לחימה שמוסווית בתוך ריקוד. הם השתמשו בכל מי טקטיקות של אמניות לחימה מוכרות, כמו קרב מגע, קראטה, טאקוונדו ועוד, וכך בעצם נוצרה אמנות הקפוארה".
ופתאום צץ גם מתחרה יהודי חרדי שמגיע לתחרויות בינלאומיות. איך אתה מתמרן בענף הזה מבחינה הלכתית?
"אני לא מוריד את הכיפה בתחרויות. באירוע האחרון בברזיל למשל, באליפות העולם, לא הורדתי את הכיפה והיו תגובות מאוד חמות. אנשים זיהו אותי וקיבלו אותי בסבר פנים יפות".
אתה לא חושש מגילויי אנטישמיות?
"לא, אני גאה להיות יהודי חרדי".
ומה קורה אם תחרות מסוימת נופלת על יום שבת או על חג?
"לשמחתי לא הייתה לי עד היום שום תחרות בשבת. אם תהיה בהמשך אעשה שאלת רב איך לנהוג".
ואיך מתייחסים אליך הקולגות בארץ? הרי רוב חברי הענף הם לא דתיים.
"יש לי המון חברים לא דתיים ויש לנו אינטראקציה מעולה. הקפוארה זו קהילה מאוד חמה ומפרגנת ואפשר לומר שאבאדה זו מעין משפחה אחת גדולה שדואגים בה אחד לשני. בכל מקום בעולם שתרצה להתאכסן מקבלים אותך מאוד יפה".
רוצים להישאר מעודכנים?
כמה זכיות יש לך בתחרויות?
"בארץ זכיתי בגיל 24 במקום הראשון לחגורה כחולה-ירוקה. בשנת 2017 השתתפתי באליפות הים התיכון ביוון, שם זכיתי במקום הראשון לחגורה סגולה-ירוקה. באליפות ישראל האחרונה זכיתי במקום הרביעי ובחודש אוגוסט האחרון השתתפתי באליפות העולם שהתקיימה בברזיל, שם נכנסתי לשלב ה-30 הטובים בעולם. אגב, תלמיד שלי זכה במקום הראשון בארץ בקטגוריית חגורה כתומה-כחולה בגילאי נוער-בוגרים".
פעילות בריו שבברזיל עם נוער בסיכון (צילום: שגרירות ישראל בברזיל)
ומה היעד הבא?
"אני מתכונן לאליפות הים התיכון השנייה שתיערך ביוון בחודש יולי השנה. ישתתפו בה תשע מדינות. במקביל אני כבר מתכונן לאליפות העולם שתתקיים בסוף שנת 2018 בברזיל".
אחרי הזכיות בחו"ל היה גורם רשמי מצד המדינה שבירך אותך? בכל זאת אתה מביא כבוד למדינת ישראל.
"לא קיבלתי כלום וגם לא היה מי שיגיד תודה. אנחנו פועלים על מנת למסד את ענף הקפוארה בחוק הספורט, היות וכיום הענף נופל בין הכיסאות. הוא לא מוגדר כספורט אולימפי והוא לא מופיע בתוך איל"ת (אגודה ישראלית לספורט תחרותי). לפני כשבועיים פגשנו את שרת התרבות והספורט מירי רגב בביקור שהיא ערכה ברחובות. הצגנו בפניה מופע קפוארה מרשים, השרה התרשמה לטובה וסיפרנו לה שהענף לא זוכה לשום היכרות מהמדינה. לאחר מכן קבענו שניפגש במשרד התרבות עם אנשי המקצוע של המשרד, שיבחנו את הסוגיה ויראו כיצד ניתן להמשיך ולקדם את הספורט החרדי ואת הקפוארה בכלל".
הכרה ממסדית עדיין לא השגת, אבל דווקא ברמה הבינלאומית הצלחת להשיג לא מעט תשומת לב גם מחוץ לזירה הספורטיבית.
"נכון, באמצעות תערוכות התמונות שלי. התערוכה האחרונה שלי נקראת 'קפוארה עם ציצית', הצגנו אותה בגלריה העירונית בגבעתיים, בגלריה בפריז ובגלריה בברזיל. מדובר בפרויקט משותף עם משרד החוץ ועם שגרירות ישראל בברזיליה. החבר'ה שלי מאבאדה ושותפי ערן ארפי גם ערכנו אירוע מיוחד לילדי הפאבלות – ילדי שכונות המצוקה והפשע של ברזיל. מעבר לזה העברנו סדנאות קפוארה בבתי ספר יהודיים בריו, הצגנו את התערוכה ואת הפנים היפות של ישראל לאישי ציבור ולאנשי ממשל בסלבדור ובכפר האולימפי. האירוע זכה לסיקור תקשורתי נרחב בברזיל, תודות לצוות השגרירות. בחודש הבא חלק מהתערוכה, שאותה צילם אמיר אשל, תוצג בחודש הבא בגרמניה. אלה התמונות שלי ומבחינתי להציג בגרמניה תמונות של יהודים גאים, עם כיפה וציצית, זו חוויה עוצמתית ומרגשת".
קפוארה במאה שערים – מתוך תערוכה שתוצג בגרמניה (צילום: אמיר אשל)
מה התכניות העתידיות בתחום?
"להרחיב את הפעילות ולשפר את הקיים. אני לא רוצה להתפזר יותר מדי, אלא מעדיף לטפח את הקיים ולשמור עליו. במסגרת עבודתי עם הנוער אנחנו לוקחים אותם לערב שנקרא 'זיץ'. זהו ערב שירי נשמה יהודיים שנערך בסטודיו בבני ברק, כי מאוד חשוב לי להעניק לנוער, מעבר לאמנות הלחימה עצמה, גם את הערכים. ביהדות ובאמנות לחימה יש המון ערכים זהים, למשל: לכבד, לוותר ולסלוח. בסופו של דבר אנחנו לא באים לתת לחבר'ה האלה כלים להרביץ אחד לשני, אלא להטמיע בהם גם חינוך".
