"ההורים לימדו אותנו שאנחנו צריכים לחיות מתוך שליחות לאחרים"

אין כמעט חובש כיפה ברחובות שאינו מכיר את רב קהילת חב"ד בעיר, הרב מנחם מענדל גלוכובסקי (61). מה שרבים אולי אינם יודעים, זו העובדה כי הרב נולד בדטרויט וגדל בקנדה, ונשלח לארץ ישראל על ידי הרבי מליובאוויטש.

"הרבי שלח כ-50 אנשים לארץ", נזכר מנחם. "חציים היו נשואים וחציים רווקים. בזמנו הייתי צעיר בן 22, וכשהגעתי זו הייתה שנת 1978. בתחילה הגעתי לירושלים, כשהמטרה הייתה לא רק לסייע בבניית הארץ במישור הכספי, אלא גם בגשמיות וגם ברוחניות. זו הייתה השליחות היחידה שעבורה הרבי שלח רווקים לצמיתות, כי מה שהיה מקובל עד אז הוא שמי שייצאו לשליחות הם רק אנשים נשואים, ולתקופה קצרה".

עבור מנחם, העובדה שהגיע לארץ הקודש רווק דווקא שיחקה לטובתו, ובשהותו כאן הוא פגש את רעייתו.

"שנה לאחר שהגעתי התחתנתי בארץ עם אשתי רחל, שהייתה במחתרת הרוסית. היא הגיעה עם הוריה בשנת 1969 לכפר חב"ד. בגיל 23 הכרנו והתחתנו. גרנו בתחילת דרכנו בכפר חב"ד, שם הוסמכתי לרבנות לאחר שנתיים של לימודים. משם, בגיל 25, הגעתי לעיר רחובות לכהן כרב קהילת חב"ד של העיר. בזמנו היו כאן רק 18 משפחות ומאז אני כאן. היום יש לנו ברחובות קצת יותר מ-600 משפחות".

 אתם מצליחים לתת מענה לכזה גידול באוכלוסייה?

"במרוצת השנים הקמנו מוסדות חינוך: שני מעונות יום לגיל הרך, עשרה גני ילדים, שני בתי ספר יסודיים, אחד לבנים שבו בסביבות 280 תלמידים, ואחד לבנות שבו לומדות 340 תלמידות. בנוסף יש לנו תיכון לבנות שבו לומדות 80 תלמידות".

ואז נכנס גם הנושא של החינוך המיוחד. איך זה קרה?

"בשנת 2005 הקמתי את רשת 'גני עולל' ביחד עם סמנכ"ל מוסדות חינוך חב"ד, ארז קרלשטיין. איך נולד הרעיון? ראיתי שיש ילדים קטנים שמתקשים בלימודים, גם מבחינת עיכוב התפתחות, ליקויי למידה, הפרעות התנהגות כו'. וראיתי שלאותם ילדים אין בעצם מסגרת מתאימה בעיר שלנו רחובות. הם למעשה נהפכים למה שנקרא 'נוער שיושב על הברזלים'. לציבור הדתי ולציבור החרדי לא היו גנים שמתאימים מבחינת האקלים שיש בבית, האקלים של החינוך החרדי. לרבי מליובאוויטש הייתה שיטה לדאוג שיהיה במוסדות החינוך אקלים מתאים ודומה לזה שיש לילדים בבית. באותה תקופה שהרבי כתב את זה הוא עשה זאת כי פרופסור יהודי בניו יורק ביקש ממנו. הרבי אמר שברגע שילד מגיע לאוכלוסייה גויה והוא יהודי, הוא עלול להתנהג כמו זר כי זה לא מתאים לאקלים שהוא בא ממנו. אותו דבר אצלנו. לציבור שלנו לא הייתה אפשרות לשלוח את הילדים למסגרות מתאימות ונוצר מצב שבודדים מהם שלחו למסגרות רחוקות, בעיר אשדוד למשל, ובחלק מהמקרים ההורים שלחו את הילדים בעל כורחם למסגרות שלא מתאימות להם בעיר.

"בזמנו פניתי לראש העיר שוקי פורר, ולמנהל אגף החינוך בזמנו, וביקשתי מהם שיסייעו לנו להקים רשת חינוך מיוחד שתציל את הילדים האלה. שוקי האמין במה שאמרתי ונתן לי אור ירוק. מאז התחלנו והיום יש לנו כבר עשרה גני ילדים ויותר מ-100 ילדים וילדות. מאז שפתחנו את הרשת גם חסידויות נוספות עשו זאת".

מי חשב על השם גני עולל?

"אני. לא רציתי שזה יהיה סקטוריאלי, אלא פתוח לכל הציבור הדתי והחרדי בעיר. זה מוכיח את עצמו".

גם הצוות לא סקטוריאלי?

"יש לי 70 אנשי צוות מכל הסקטורים של הציבור הדתי והחרדי. דאגנו להביא את אנשי המקצוע הטובים ביותר לעמותה. שאלתי את מנהל הפרויקט שלנו, בן פורת, מה קורה לגבי השנה הבאה והוא אמר לי שהשנה יש לנו 60 ילדים שמסיימים את הגנים וממשיכים לבתי ספר רגילים. רק שלושה ממשיכים לבתי ספר מהחינוך המיוחד. בנוסף אנחנו עושים קבוצות וסדנאות להורים כדי לעזור להם להתמודד. פתחנו מרכז טיפולי שפועל אחר הצהריים וממוקם ברחוב דהרי. בנוסף אנחנו עוסקים בהעברת השתלמות לצוותים מכל חלקי הארץ. הפכנו למודל לחיקוי".

פתחת גם מרכז לטיפול זוגי, שאינו קשור בהכרח לבעלי צרכים מיוחדים. מה עומד מאחורי זה?

"את המרכז לטיפול משפחתי וזוגי פתחתי בשנה האחרונה בשיתוף עם אנשי מקצוע. זה נועד לציבור שאין ידו משגת. בעיות קטנות עלולות להפוך לבעיות גדולות והחוכמה היא לתפוס את הבעיות כשהן עוד קטנות ולטפל בהן בזמן הנכון ובאקלים המתאים להן.

"אם נחזור לילדים בעלי צרכים מיוחדים, בהתחלה היה להורים קשה מאוד לרשום את ילדיהם למסגרות האלה. נאלצתי לארגן ימי עיון והסברה כדי שההורים יבינו שאם הילד לא ייכנס למסגרת עכשיו, בהמשך לא בטוח שהוא יהיה בכלל באיזו מסגרת. גם בזוגיות סוד ההצלחה בטיפול הוא התערבות מוקדמת. אנחנו ממשיכים לפעול ונפתח כל פרויקט שהציבור יזדקק לו. בגמרא כתוב 'המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו', וברוך השם אנחנו זוכים בזה".

מנחם, ששמו מוזכר כמי שיתמודד על תפקיד הרב האשכנזי הראשי ברחובות בעתיד, מגיע ממשפחה שעוסקת בחינוך כדרך חיים. "אנחנו מגיעים ממשפחה של אנשי חינוך", הוא אומר. "שני ההורים נפטרו תוך כדי עבודתם בתחום החינוך, שבו הם עסקו ממש עד סוף חייהם. אימנו הייתה גננת 36 שנה ולאחר מכן ספרנית בטורונטו עד יומה האחרון. אבי היה רב, אבל עיסוקו היה בחינוך. הוא לימד 46 שנה והבית שלנו היה פתוח לכולם. וכשאני אומר כולם, זה כולם".

אחותו של מנחם, חנה אדל שגלוב (51), לא נפלה רחוק מהעץ וגם היא עוסקת בחינוך עשרות שנים.

"התחתנתי בשנת 1985 ושנה וחצי לאחר מכן עברנו לגור במיניאפוליס, גם כן בשליחות מטעם הרבי", היא מספרת. "היום אני גרה שם כבר יותר מ-30 שנה. בעלי פסיכולוג קליני מלונדון, והתחלנו את חיינו שם. אני למדתי תואר ראשון ושני בניהול מערכות חינוך. במדינת מינסוטה יש 35 אלף יהודים, חצי מהם חיים במיניאפוליס, וכשיצאנו לשליחות התחלתי כמורה בבית הספר יהודי קהילתי לדתיים וחילוניים".

חנה מכירה את החינוך המיוחד מקרוב. "יש לי ארבעה ילדים, שלוש בנות ובן אחד. כשאחת הבנות נולדה, לאחר תקופה של כמה חודשים התחלנו לראות סימנים של איזו תסמונת. הרופאים קבעו שהיא צריכה להיות במערכת חינוך מיוחדת שתואמת את הצרכים שלה. התחלנו לבדוק על מערכות החינוך של הגויים שם, והבנתי שאין מקום ליהודים. הבנו שהמקום היחיד הוא בית הספר הממשלתי. כשהיא הגיעה לגיל חמש החלטתי להתמסר לזה יותר ולהשקיע בה, כי היא הייתה בעלת צרכים מיוחדים. היא הייתה אומרת לי: 'אמא, לאיפה אני שייכת, לבית הספר היהודי או לבית הספר של הגויים?'. נוצר לה קונפליקט שגרם לה לחוסר שקט. הייתי מסבירה לה ומסייעת לה בשיעורי בית, אבל העובדה שלא היה לה מקום זעזעה אותי. זה היה לפני 25 שנה, שהנושא עוד לא היה ממש במודעות, והייתי חייבת לעשות משהו. ארגנתי קבוצה של משפחות יהודיות נוספות שיש להן את אותה בעיה, והייתה לנו מטרה משותפת: כולנו רצינו שהילדים שלנו יקבלו חינוך יהודי שתואם את הצרכים שלהם. התחלנו עם התארגנות של שבע משפחות".

מתי זה היה? 

"בקיץ של שנת 1998. התחלנו לאסוף עוד ילדים ממשפחות יהודיות נוספות, פנינו לבית הספר היהודי הממשלתי וביקשנו שיסייעו לנו בהקמת בית ספר לצרכים מיוחדים. הם עיקמו פרצוף אבל בכל זאת קיבלנו כיתה אחת לטובת הנושא. מאחר ואני במקצועי מורה, קיבלתי על עצמי לנהל את מערך הלימודים ואת התוכניות הלימודיות. בשנה הראשונה עברתי בין בתי הספר היהודיים השונים בעיר והפצתי את המודעות בקרבם. כולם היו מאוד סקפטיים, קשה להבין היום כמה שבזמנו הם היו סקפטיים, כי היום החינוך המיוחד כל כך התפתח, שזה קשה להאמין באיזו ספקנות והססנות הם הגיבו בזמנו. לפדרציה היהודית לקח שלוש שנים עד שהם החליטו להשתתף בתוכנית, שסייעה בסך הכל ליהודים".

אז זה גם התחיל לצבור תאוצה?

"בשנה השנייה הצטרפו שלושה בתי ספר, בשנה השלישית הצטרפו חמישה בתי ספר, בשנה הרביעית שבעה בתי ספר והיום יש כ-200 תלמידים שלומדים במהלך השנה. חלקם נמצאים במסגרות של בתי ספר וחלקם לא רשומים בכלל בבתי ספר, אלא מגיעים למרכז שלי ישירות, דרך המתנ"ס המקומי. יש בית ספר אחד גדול של הקונסרבטיביים, יש שלושה בתי ספר רפורמיים והמורות שלנו מגיעות אל בתי הספר ומעניקות את המענה הדרוש לאותם ילדים שצריכים את החינוך המיוחד. מאחר וזו קהילה יהודית קטנה, הכל נפל עליי כי זה תחום שהיה חדש שם לכולם. ההורים הגיעו ואמרו תודה על כל העשייה, אבל ראינו שאין להם פעילות תרבותית משלהם. אז הנושא התחיל לחדור גם לתחום הרווחה, ובשיתוף פעולה אנחנו עושים פעולות נוספות כמו למשל ייעוץ רפואי, סוגי תרפיות, אנחנו בעצם הגורם המקשר בין משרדי הרווחה והחינוך.

"הפעילות נעשית כבר 18 שנה. בשנת 2007 התחלנו פרויקט חדש, מגיל 18 עד גיל 80, שבו המשתתפים לוקחים חלק בתוכניות ייעודיות שמתאימות להם. יש לנו פרויקט חדש של דיור לאותה אוכלוסייה, וביחד עם ממשלת ארצות הברית הקמנו דיור מוגן עם 45 יחידות דיור. בחודש ינואר נפתח את המרכז המיוחד הזה ויהיו בו אנשי רפואה ואנשי מקצוע. בהמשך יש לנו עוד שני שלבים – שכל אחד מהם יכלול 50 דירות. בנוסף, אנחנו פותחים חנות גדולה למוצרי יד שניה, ונעסיק בו את כל האוכלוסייה של בעלי הצרכים המיוחדים. הרעיון הוא לשלב אותם בחברה הרגילה ולתת להם הזדמנות להרגיש כמו כולם".

המשפחות שלכם בוודאי גאות בכם.

מנחם: "ההורים לימדו אותנו שאנחנו לא חיים רק בשביל עצמנו, אלא שאנחנו צריכים לחיות מתוך שליחות לאחרים. המטרה היא לעזור ולתת לקהילות ולערים במקום מגורינו. כל יהודי חשוב, לכל יהודי יש ערך, אתה צריך לדאוג להם וצריך לחשוב עליהם. כשאתה מגיע לטורונטו ומזכיר את שמות ההורים שלנו, אתה מבין שכולם הכירו אותם. הם היו אנשים פשוטים, צנועים, וכל חייהם הם העבירו לנו את המסר שהכל בסדר, אבל שגם לאחרים מגיע להיות בסדר. לשמחתנו כל אחד מאתנו מצא את הדרך לבטא את זה במקומות מגורינו. זה נותן לנו סיפוק כי כך גדלנו".

חנה: "כשאני מגיעה לרחובות ורואה את כל מה שהוא עושה, איך שהוא דואג לכל אחד ואחת, אני מתמלאת גאווה כי זה מה שראינו בבית וזה מה שחונכנו לעשות. אני כל פעם שואלת אותו 'איך אתה מצליח לעשות את זה?'. אני רואה אדם אחד שעושה עבודה של אנשים רבים".