פרויקט “רנסנס”, בביצוע וביצירה של יוסף מור חג’בי, הוא הרבה מעבר לפרויקט מוזיקלי. הפרויקט נוצר מתוך נקודות, תמונות וסיפורים אותם חווה חג’בי מילדותו, הקשורים בחטיפת ילדי תימן. כעת מבקש חג’בי לשחרר מעצמו את הסיפורים ובאותה נשימה להעבירם לאחרים – לסגור מעגל, להניח לכאב ולקושי, לשבור באמצעות שיריו את השתיקה ולהנציח את סיפור חטיפת ילדי תימן מתוך החוויה האישית שלו. בין השירים בפרויקט ניתן למנות את “יא וואלד גאלבי” ואת “לפלח הרימון”, שנבחרו לצאת ביחד כאשר כל רצועה מציגה תקופה שונה בחייו של יוסף. שתיהן גם יחד מעידות שמכאב גדול צמחה שמחה.
“לפלח הרימון” הוא שיר חתונות קלאסי בעדה התימנית. המילים של רבי שלום שבזי נכתבו לפני מאות שנים ולשיר זה נעשו אין ספור גרסאות. מה שמייחד את הגרסה של חג’בי היא ההפקה המיוחדת של ליאור אברמוב וניב שטובי, אשר ידעו לקחת את השיר למחוזות חדשים. בעזרת הסאונד והביט העכשווי הפכו את “פלח הרימון” למיינסטרים. “יא וואלד גאלבי” שוזר בתוכו את סיפור החיים האישי של יוסף והוא נכתב לכבוד בן דודתו שנחטף כאשר היה תינוק. בעקבות שיר זה הוזמן יוסף בקיץ 2017 על ידי חברת הכנסת נורית קורן להופיע בכנסת ישראל.
יוסף, ספר לנו איך בדיוק נושא חטופי תימן קשור למשפחתך?
“בשנת 1955 נחטף בנה של דודתי, בניה, שהייתה אחותה הגדולה של אמי. מרדכי, בנה הפעוט, היה בן שלושה חודשים כאשר נלקח לבית החולים סורוקה ולא שב. הוא בסך הכל השתעל ואמרו לדודתי שהוא צריך להישאר בבית החולים לטיפול, ושהיא יכולה ללכת הביתה ולחזור עוד יומיים. לאחר כיומיים דודתי חזרה לבית החולים ביחד עם אמה ולא מצאה אותו במיטה. היא שאלה את הרופאים והאחיות במחלקה היכן הילד והם פשוט התעלמו ממנה והפנו לה את הגב. לאחר שהחלה לצעוק ולבכות אמרו לה ללכת לחפש אותו בעצמה והיא נזרקה כמו כלבה מחדר לחדר בניסיון למצוא אותו. כל זה תוך כדי שהיא זועקת ובוכה “היכן אתה ילדי שלי”. לאחר חיפושים ארוכים וממושכים שלא העלו דבר, תש כוחה והיא הבינה שהוא לא נמצא בבית החולים”.
המשפחה קיבלה הסבר כלשהו?
“בית החולים לא טרח אפילו לספק תירוץ כלשהו, להגיד שהוא מת או משהו אחר. פשוט נעלם כאילו מעולם לא נולד. ללא תעודת פטירה, ללא קבר וללא ילד. דודה שלי שבה הביתה אבלה וחפוית ראש ומשהו בתוכה החל להישבר. היא כבר לא שבה להיות מי שהייתה – עד יום מותה.
“חודשיים לאחר מכן אחותה הקטנה של אמי הופנתה גם היא לבית החולים סורוקה לצורך בדיקות והסיפור חזר על עצמו. סבתי מגיעה לבית החולים ולא מוצאת את בתה. שאלות, תחנונים ובכיות לא העלו דבר, בעוד הצוות הרפואי מתעלם ממנה כאילו היא אוויר. הם פשוט הפנו לה את הגב והתעלמו מהבכי. מבחינתם היא הייתה כמו בהמה משוגעת, חיה פצועה שמייללת ואין צורך להתייחס אליה. כשסבתי חזרה הביתה למושב פדויים, בו הם התגוררו, היא סיפרה לבעלה שהילדה נעלמה. הוא לא היה מוכן לקבל זאת. הוא לקח גרזן והלך למזכיר היישוב ואמר לו: “או שהראש שלך עף מהמקום או הראש שלי, אני רוצה את הילדה חיה או מתה ואם לא, אחד מאתנו מת היום”. כשראה מזכיר היישוב את נחישותו של סבי, הוא החל להרים טלפונים ואז התגלה שהילדה הועברה לבית חולים הדסה בירושלים. סבי וסבתי נסעו לירושלים והצוות הרפואי בהדסה החזיר להם את בתם. ככל הנראה שימש בית חולים הדסה כתחנת מעבר לקראת העברת הילדים לויצו בתל אביב, לצורך מכירתם או מסירתם, לכאורה”.
יוסף מור חג'בי (צילום: יח"צ)
מה היו התחושות של המשפחה בעקבות המקרים הללו?
“תחושות קשות, מהולות ברגשות אשם ובושה. כיצד דבר כזה קורה בארץ ישראל, הארץ שכל כך ייחלו להגיע אליה? התלוותה לזה גם הבושה האמהית, איך לא הצלחתי לשמור על הילד שלי ונתתי שייקחו אותו? השאלות האלה כרסמו בתוך המשפחה ואכלו אותה מבפנים עד כדי כך שניטל משוש החיים מהמשפחה. השמחות לא היו שמחות באמת ואירועי הכאב התעצמו אף יותר ממה שהיו צריכים להיות. האמון בממסד נעלם והם פשוט התכנסו בתוך כאבם. זכורה לי התמונה של נשות המשפחה בעיצומו של אירוע משמח, כיצד הן מתגודדות ופורצות בבכי. בתוך העצב הבלתי נתפס והמתמשך הזה אני גדלתי והתעצבתי. תרתי משמע”.
אילו מטענים צברת כילד?
“האירועים האלה נחרטו בתוך הנשמה של המשפחה בכלל ושלי בפרט, ועיצבו באיזשהו מקום את ה־DNA שלי. כדור שני לעולי תימן חונכתי להאמין במדינה ובמוסדותיה, בציונות, בתרומה למדינה, והדבר קיבל ביטוי גם בשירותי הצבאי שנעשה מכל הלב והנשמה, כולל שירות קבע בטייסת בתל נוף. יחד עם זאת, הכאב ההוא תמיד מקנן שם ומספיק מבט אחד בפניה של אמי או של דודתי כדי להציף אותו. נוצר אצלי פרדוקס בין תחושת אי האמון כלפי הממסד ההוא, לבין הרצון לראות את המדינה הזו משגשגת ופורחת”.
איך מיישבים כזה פרדוקס?
“הפער הזה בין התחושות החל לייצר כאב מעיק והצריך פתרון, ומהר. לשמחתי מצאתי את המוזיקה שהחלה ליישב את הקונפליקטים בתוכי, בכך שהיא אפשרה לי להמיר את הכאב לשירים והקלה קצת את התחושות. השירים החלו לצאת אחד אחרי השני, שירי עצב ושמחה שנתנו ביטוי לתחושות שהיו בתוכי. העובדה שאני כותב, מלחין ומבצע אפשרה לי עוד יותר להביא את כל אשר צבור בתוכי לידי ביטוי מקסימלי”.
מה עבר על המשפחה המורחבת? האם נעשה משהו על מנת למצוא את הבן האבוד?
“דודתי בניה הייתה כאמא עבורנו. כמו שאמרתי, רגשות האשם, הבושה, הצער והכאב היו דייר קבע בביתנו, והם חלחלו למשפחתי ואלי באופן טבעי. בדרך כלל משפחה מושפעת מאיך שההורים מנווטים את הספינה וההורים שלי היו כאובים מאד. אמי, שתבדל לחיים ארוכים, ואבי ז”ל, הרעיפו עלינו הילדים חום ואהבה ככל שיכלו, אבל תמיד היה שם משהו נוסף שהעיב ואני תמיד ידעתי שהאופן בו גדלנו, אני ואחיי, מושתת על האירועים ההם משנת 1955. לגבי אחייני מרדכי, המשפחה לא ידעה אפילו מאיפה להתחיל לחפש. הם לא קיבלו מסמכים כלשהם מבית החולים, כי הסטטוס שלו היה “נעלם” – דבר שלא הפריע לממסד להמשיך ולשלוח עבורו מכתבי רישום לגנים ולבתי הספר, ואפילו צו גיוס. כמובן שכל מכתב כזה פותח את הפצע שוב ומפרק את המשפחה מחדש, כי אם הוא מקבל מכתב רישום לגן, אתה לא יכול שלא לחשוב איך הוא היה יכול להיות בגן, איזה תלמיד הוא היה יכול להיות בבית הספר ואיזה חייל בצבא. הממסד שהעלים אותו, לכאורה, לא הסתפק בכך ודאג לשלוח מדי פעם תזכורות כואבות לאורך השנים ולהעצים את ההתמודדות כל פעם מחדש. לשמחתי במקרה השני תושייתו של סבי מנעה כאב נוסף מהמשפחה, שספק אם הם היו מתאוששים ממנו”.
רוצים להישאר מעודכנים?
למה בחרת לפרוץ בפרויקט רנסנס?
“פרויקט רנסנס מבחינתי הוא פרויקט לאומי לא פחות מאישי. כמשמעות המילה רנסנס – תחייה מחדש – אני מרגיש חובה ליישב את הכאב של אז עם הגאווה במדינה שלנו היום. זה יכול לקרות רק על ידי העלאת הנושא מחדש, חיטוט כואב בפצע הלאומי המדמם הזה, הוצאת כל המוגלה והרפש החוצה, חיטוי, סגירה וריפוי. רק כך המדינה תוכל סוף סוף להיפטר מהעוולות והפשעים אשר נעשו בחסותה בראשית דרכה כלפי כל כך הרבה משפחות.
“במסגרת הפרויקט כתבתי את השיר “יא וואלד גאלבי” המבוסס על האירועים המשפחתיים שלי. השיר זכה לתהודה כי הוא אכן הצליח לבטא את הכאב שספגתי במשך השנים ולהעביר את התחושות של הדור ההוא. לא רק של משפחתי, אלא של כל משפחות 4,000 חטופי ילדי תימן, המזרח והבלקן. בעקבות כך גם הוזמנתי לכנסת ישראל על ידי חברת הכנסת נורית קורן, לבצע את השיר בתוך אולם הוועדה לחקר פרשת היעלמותם של ילדי תימן, המזרח והבלקן בראשותה. השיר “יא וואלד גאלבי” פתח את הדיון המרכזי בנושא, ולפי כמות הדמעות שירדו באולם הבנתי את עוצמתו ואת חשיבותו של השיר לפרשה. מעבר לכך גם הבנתי את חשיבותה של התרבות בכלל, באמצעות שירים, הצגות, סיפורים, תערוכות וכו’, בהנצחת הפרשה כך שתמיד תישאר בתודעת הציבור ככתם בעברה של המדינה אשר צריך מירוק וניקוי. יש הרבה גופים ועמותות יקרות העושות עבודת קודש בנושא הזה ואני נכון לסייע להן, ככל שאדרש, להשיג את המטרה הסופית שהיא הכרה, צדק וריפוי.
“בוועדה הנוכחית בראשותה של חברת הכנסת נורית קורן נחשפתי לעדויות נוספות, הרבה יותר קשות ובלתי נתפסות מהמקרים הפרטיים שלנו. מדובר במעשים אשר הלב והמוח לא יכולים להכיל אותם, ועד שלא נחשפים לעדויות הללו לא ניתן להבין את מה שהתחולל בשנים הראשונות להקמת המדינה.
יוסף מור חג'בי שר בכנסת, בעוד נורית קורן מוחה דמעה
“ההתמודדות היא לא פשוטה. לא רק בגלל המקרים שקרו, אלא גם בגלל המורכבות של איך כל דור מתייחס לעניין. דור ההורים שחווה על בשרו את הקושי הסתגר בכאב ואיבד מתמימותו. הם לא יסלחו ולא ישכחו עד יומם האחרון. הדור השני, דור הילדים, קרוע מאד. מצד אחד הוא סוחב את צלקות ההורים ומרגיש מחויב להילחם את מלחמתם לחקר האמת, ומצד שני הוא גדל אל תוך המדינה הזאת ורוצה בטובתה. לכן נושא המיקוד כאן חשוב מאד. אנו אמנם פונים אל הממסד הנוכחי שיסייע בידינו להגיע לחקר האמת, אך לא מאשימים אותו בדבר. עיקר הטענות כלפי הממסד והמוסדות שפעלו בראשית ימי המדינה ואופן ההתנהלות וההתייחסות המבישים כלפי עולי תימן, המזרח והבלקן. קשה לנו לתפוס היום איך דברים כאלה בכלל יכלו לקרות, כי אנחנו מסתכלים בפילטרים של היום על מעשים מהעבר וזה לא מתיישב. בשביל להבין צריך להכיר את המציאות של אז. מדינה בראשית דרכה, מוסדות בהתהוות, שלטון אשר עסוק בהישרדות קיומית אל מול אויבים מסביב, ומנגד עולים חדשים שהגיעו למציאות ותרבות שונה וזרה ממה שהכירו.
“התמימות הייתה מאפיין מובהק בימים ההם לעולים מתימן מהמזרח ומהבלקן. איך לא נאמין לאנשים ולמדינה שהוציאה מבצעים מסוכנים כדי להעלות אותנו ארצה? התפיסה הרווחת, בקרב עולי תימן לפחות, היא דתית־משיחית: גאולה. שבנו אל ארץ אבותינו. אז איך לא נאמין לאלה שגרמו לזה לקרות? מהוריי וממשפחתי הבנתי כי התחושות הראשוניות אחרי המקרים שלהם היו של עלבון על האופן בו התייחסו אליהם. העלבון הזה הוביל לסוג של התפכחות ואיבוד התמימות אשר הובילו בסופו של דבר, בהרבה מקרים, לאובדן אמון בממסד ההוא על כל מוסדותיו”.
אתה עצמך נשוי ואב לשני ילדים. הילדים שלך יגדלו על הסיפורים הללו?
“אני נשוי באושר לאשה מדהימה ויש לי שני אוצרות קטנים, בת ובן אשר ממלאים את כל עולמי והם הכח והמנוע המסובב את כל מה שקורה איתי. אנחנו חיים היום במציאות אחרת, במדינה מתוקנת ובמציאות תרבותית שונה לחלוטין מהימים של קום המדינה, כך שאין חשש שדברים כאלה ייקרו שוב. יחד עם זאת, חייבים להגיע לסיום הטיפול בנושא הזה, וזה כאמור יבוא רק על ידי הכרת המדינה באחריותה ובתרומתה לאירועים שקרו, עם כל הנגזרות מכך”.
לצד השיר יא וואלד גאלבי הוצאת את “לפלח הרימון”, שהוא שונה בתכלית.
“השיר הזה מזוהה בקרב העדה התימנית כשיר חתונות קלאסי, שאלפי זוגות נכנסו לחופה איתו. חשבתי שיהיה נכון לקחת את נכס צאן הברזל הזה ולהנגיש אותו לציבור הרחב באמצעות עיבוד חדשני וקצבי, שיכניס שמחה לכל מי ששומע אותו. הופעתי עם השיר בערוץ 24 אצל ירון אילן בתוכנית “שישי שמח” ולפי התגובות שהיו נראה שהתהליך הצליח. המאפיין העיקרי של פרויקט רנסנס הוא שמן הכאב תצמח שמחה. זוהי עדת בני תימן. עדה שמחה, גאה ומכובדת – אך גם כאובה מאד. על המנעד הזה פועם פרויקט רנסנס. השירים בו אינם מתוך מקום של כעס או נקמה חלילה, אלא מתוך מקום המבקש לתת פורקן לכאב לצד שמחה גדולה ותקווה”.
יוסף מור חג'בי (צילום: אספוסה צילום אמנים)
איך התגובות על הפרויקט שלך?
“התגובות מחממות את הלב, ולא רק מקרב בני העדה התימנית אלא בכלל הציבור. הסגנון שלי, סול פאנק תימני בעיבודים חדשניים ומודרניים, פונה לקהל הישראלי הרחב ומכוון לכך שמשהו חדש מתחיל במוזיקה הישראלית. אני מאמין שרבים בציבור הישראלי יתחברו לקו הזה כי ביננו, כאב ושמחה צרובים בלב האומה הזו מתחילת דרכה ועד היום, כך שאני מאמין שכל אדם שחווה כאב או שמחה כלשהי ימצא חיבור אישי לשירים.
“כל אמן חי על תגובות מפרגנות ליצירה שלו ולשמחתי גם אני חווה את זה במילים, בהודעות ובשיחות עם אנשים. זה נותן דרייב אדיר להמשיך ולייצר עוד, כי אתה מבין שיש קהל בחוץ שמעוניין בך. אני קודם כל שמח לספק מוזיקה טובה ומעבר לכך, מוזיקה הוכחה כבעלת כח אדיר לגשר בין יריבים, אויבים, תרבויות ועדות ואני מאמין שכך יקרה גם כאן. אני רוצה מאד להאמין ולקוות שהמוזיקה בכלל, ושלי בפרט, יתרמו להבאת רוגע ושלווה ולריפוי מוסרי ותרבותי בנושא חטופי תימן לכל הצדדים”.
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
בחור מקסים. תענוג לקרוא אותו. שיצליח.