אף עין לא נותרה יבשה בבית העלמין גורודיסקי ברחובות לפני כחודש, בשעה שאביטל נזרית בת הארבע וחצי ז"ל הובאה למנוחות בעקבות מותה בטביעה בג'קוזי במהלך חופשה משפחתית בצימר בצפון הארץ. בראיון בלעדי ומרגש במיוחד ההורים, הרב אריאל נזרית ורעייתו שירה, מספרים על הימים הקשים שעוברים על המשפחה ועל האמונה שמאפשרת להם להתמודד עם האובדן.
אביטל נזרית ז"ל
את הריאיון פותח האב, אריאל, בדברי תורה ובהמחשת האמונה שמחזיקה את המשפחה משושלת משפחת המקובלים אבוחצירא. "אנחנו יודעים שבראש השנה כתוב שכל בני האדם עומדים בפני הקדוש ברוך הוא כבני מירון", אומר אריאל. "חכמינו מפרשים את בני מירון בשלושה פירושים: כבשים שיוצאות מפתח הדיר אז סופרים אותן אחת אחת. הפירוש השני הוא כבני חייליו שנמנים אחד אחד, והפירוש השלישי הוא שהמקום צר ועוברים שם אחד אחד. המשנה אומרת 'היוצר יחד לבם מביא כל מעשיהם', כלומר מודדים כל אדם בצורה פרטית. כשהקב"ה דן את האדם הוא דן אותו בשני היבטים, במישור האישי, הפרטי, וגם במכלול. בהתייחס לחוויה שאנחנו עברנו, אנחנו רואים שיש שני מישורים: המישור הפרטי וההסתכלות הנקודתית, ויש את המישור של כלל עם ישראל. אנחנו רואים שהדבר הזה נגע כמעט בכל רובדי ישראל. בכל מיני מקומות כולם היו איתנו יחד בצער, אבל לא רק בצער, אלא היה כאן חיבור לבבות מיוחד. אתה רואה שכשהקב"ה דן את האדם הוא לא דן אותו רק ברובד הפרטי שלו, אלא בתכליל הכלל ישראלי. כולנו שותפים באותה סירה, כולנו נמצאים בסירה שנקראת עם ישראל.
"כתוב בגמרה שהקב"ה צר לו וכואב לו על כל כאב של יהודי, כמו שקרה אצלנו. אנחנו צריכים להבין שזה בא ממקום של רחמים גמורים, למרות שבהסתכלות הפרטית או הנקודתית זו גזירה קשה מאוד, אבל צריכים להבין שבתכליל של עם ישראל הייתה פה איזושהי התעוררות מאו מאוד גדולה, אמונית, שאנשים קיבלו עליהם את הדין בהבנה. אנחנו באמצע תהליך שבסופו של דבר יתבהר שהדבר הזה באיזשהו מקום הוא תחילת תהליך שהמציאות שלו תהיה טובה מאוד.
"התפילה שלנו בראש השנה מורכבת מזיכרונות, מלכויות ושופרות. מטרת התפילה באה לומר שאנחנו רוצים להמליך את הקב"ה כמלך. הזוהר הקדוש אפילו מגנה אנשים שבאים לבקש בקשות פרטיות ומדמה אותם לכלבים שנובחים ואומרים 'תן לנו לחיות, מזונות, פרנסה'. כלומר, כל הבקשות הפרטיות של האדם צריכות התכוונות כללית".
יש אנשים שתוהים איך דבר נורא כל כך, שקורה דווקא לאנשים מאמינים, מחזק את אמונתם.
"זה תהליך שנבנה כמהלך שלם. ההבנה שאדם בונה את עצמו כמהלך שלם בתוך ההנהגה הכללית, שיש מישהו שמנהל את העולם ואין ביכולתו לשנות את המציאות. הוא יכול להיות שותף, אבל לעצור מהלכים שתוכננו זה כמעט בלתי אפשרי. כשאדם בעצם מבין שהוא שליח, ושכל פעם הוא מקבל שליחות שונה ותפקיד אחר, אז לשליח אין קובלנות כלפי המשלח. בסופו של דבר אנחנו עושים את רצונו של המשלח ואם זה המצב אז אנחנו בכל מקרה עושים אותו באהבה. לכן צריך להסתכל על המתנה שהקב"ה נתן לנו. זה לא מובן מאליו שאדם יזכה לילדים. יש הרבה אנשים שלא זכו לבנים ולבנות, וב"ה זכינו בזכות עצומה ונשמה מאוד מיוחדת לילדה נפלאה שהייתה לנו לזמן קצוב. זה מה שהקדוש ברוך הוא ייעד אותה לעולם הזה, אז ודאי שאנחנו לא מלינים על כך. אומרים 'ברוך אתה בבואך ברוך אתה בצאתך', כלומר שצאתך מן העולם תהיה כמו בואך לעולם, כפי שבאת, ללא חטא, כך עזבת. אנחנו מחזירים הפיקדון מן העולם ב"ה ללא חטא, שלם, נקי וטהור. ילדה שאפילו לא הגיעה לגיל מצוות, אי אפשר לדון אותה בשום קטגוריה. בשמים דנים רק מגיל 20 ובארץ רק מגיל מצוות".
אריאל ושירה נזרית
האמונה מסייעת לכם בהתמודדות היומיומית עם האובדן?
"מישהו שאל אותי אם התאוששנו. להתאושש קשה לנו ואפשר לומר שאי אפשר להתאושש, אבל אפשר גם לומר שקיבלנו הרבה מאוד תובנות שונות. אם זה להסתכל על החיים בצורה שונה לחלוטין, שתכלית החיים זה פשוט לחיות את החיים ולתת להם משמעות, ולא כל מני דברים שאדם עומד עליהם ושהוא חושב שאם הוא לא ישיג אותם אז החיים שלו לא יגיעו לסיפוקם. זה בכלל לא תלוי בפריט זה או אחר. אין שום משמעות לכסף או לכל דבר אחר כשהחיים נעדרים ממך. אתה פתאום מגמד את הכל. הגמרה אומרת שאדם לא יחכה שיצר הרע יתקוף אותו, אלא האדם יכול לתקוף ולהפיל את היצר. אם אדם נמצא בסיטואציה של חיים ומוות של קרובו, והוא מתפלל שקרובו יישאר בחיים, אז הוא מוכן לתת את כל אשר לאל ידו ובלבד שקרובו יישאר בחיים".
הצלחתם להבין מה בדיוק קרה באותו היום הטראגי בצימר?
האם, שירה: "היינו שלוש משפחות, שתי אחיות שלי ואבא שלי. היינו כל הזמן בצימר שיש בו גם בריכה וגם ג'קוזי. הילדים שחו ותמיד היו בהשגחת מבוגרים. יש לנו בלי עין הרע הרבה ילדים גדולים. לנו יש ארבעה ילדים גדולים מגיל 18 ועד גיל 23, אחריהם יש לנו עוד שלושה קטנים בני 12 ו-10 ואביטל בת ארבע וחצי. היא אף פעם לא הייתה לבד. בסך הכל היינו שם יום וקצת. ביום הראשון אני נכנסתי איתה לבריכה והייתי איתה בג'קוזי והיא הייתה מאוד מאוד אחראית. היא נכנסה כל הזמן עם גלגל ומצופים יחד. רוב הפעמים היא לא נכנסה למים, כי היא פחדה ולא רצתה. תמיד כשאמרו לה להיכנס היא אמרה 'רק אם אבא או אמא נכנסים איתי'. ילדה מאוד מאוד בוגרת ואחראית. בת ארבע וחצי ולא זורקת את עצמה למקום של סכנה. היא מודעת לסכנה. פה בבית למשל, היא כל הזמן נועלת את השער, שהכלבה לא תצא. היא כל הזמן הייתה אומרת לי 'אמא תסגרי את השער שניקיטה לא תצא'. זאת לא ילדה שאתה מפחד ממה שהיא תעשה. יש לנו מדרגות בבית והיא הייתה יורדת ועולה, ואפילו יודעת מאיזה כיוון לעלות ולרדת, כי היא הייתה מפחדת שלא תיפול. זאת ילדה שהייתה מודעת לסכנות, לא משחקת באש.
"באותו היום בצימר קרו כל הדברים הכי מוזרים והזויים. היום אנחנו מבינים שזה לא היה בידיה, זה היה רק ביד ה'. אין דרך אחרת להסביר את זה. בכל שנה אנחנו יוצאים לטיול מזה למעלה מעשור ואנחנו לא יוצאים מהצימר לפחות בשלושה הימים הראשונים. באותו יום הבן שלי, בן 22, פתאום דחף ואמר 'אמא בואי נצא ונעשה משהו, לא רוצה להתייבש בצימר'. אמרתי לו 'אבל הרגע הגענו, תן לילדים ליהנות מהבריכה'. הוא ענה 'לא לא לא, בואו נצא'. אז הוא לקח כמה מהילדים הגדולים והם יצאו בבוקר למעיין. כשהם חזרו הוא אמר להם 'בואו נלך לסוסים'. הרבה אמרו לו שהם רוצים לבוא והוא ממש כזה דחף אותם לצאת כבר. הם התעכבו וחלק אכלו צהריים, חלק כן רצו וחלק לא רצו, ואז הוא ממש גירש אותם מהבית שיצאו כבר לסוסים, והם יצאו. זה גם לא כל כך אופייני, כי אף אחד בדרך כלל לא יוצא אצלנו. כולם רוצים להישאר ביחד, להיות בבריכה ובמים. אנחנו שלוש משפחות, חמולה, וזה גם משהו ששאלנו, 'מה קרה פתאום שבא לו לצאת?'".
ואיפה הייתה אביטל בכל הזמן הזה?
"אביטל אכלה צהריים בדשא, באיזו פינה גדולה עם שולחנות וכסאות. היא אכלה שם עם אחיין שני בן 6, שהוא גדול ממנה בשנה וחצי. אחותי, אני ואבא שלי ישבנו בסלון שבו כל הדלת היא זכוכית. כל אותו הזמן היא (אביטל) הייתה עם אחיינית שלי, בת 20, ועם עוד שני ילדים קטנים, בת 8 ובן 6. הם היו בג'קוזי, אבל אביטל לא נכנסה. היא ישבה על שפת הג'קוזי עם רגליים בפנים. האחיינית אמרה לה בואי, אבל אביטל אמרה לה 'לא, לא רוצה להיכנס'. הבן שלי, בן 18.5, אמר לי אחרי הלוויה בבכי 'אני אמרתי לה שהיא פחדנית'. הוא אמר לה 'בואי תקפצי, אני אחזיק אותך' והיא אמרה לו שהיא לא רוצה. היום הוא מבין שכאילו אולי בגלל שהוא אמר לה פחדנית זה קרה, אבל לא. אחיינית שלי הייתה איתם בג'קוזי ואז שלושת הילדים הקטנים יצאו והלכו לדשא. אחותי הגדולה הביאה להם מגבות, שיתייבשו, והם שכבו בדשא. אחרי זה הם מילאו לאביטל מים בסירה הקטנה שלה שהייתה על הדשא, כי כביכול זה היה לה הכי בטוח, שיש לה קצת מים, שהיא בסירה, אבל על הדשא.
"זהו, כולם זוכרים שהיא ישבה שם ושיחקה עם המים. אחיין שלי בן 26 היה שם עם עוד שני חברים שלו, והבן שלי בן 23 שהיה שם, כולם ראו אותה בדשא משחקת עם הילדים. אחיינית שלי שהייתה במים יצאה מהג'קוזי כי היא ראתה שהילדים לא נשארו איתה, ופה יש חמש דקות של תעלומה, שלא יודעים מה בדיוק קרה שם. אחותי הביאה להם את המגבות, אחרי זה באה אליה הבת שלה ואמרה לה שהיא רוצה לראות סרט. היא אמרה להם תתנגבו ותכנסו. אחיינית שלי ראתה שאין אף אחד, אז היא יצאה ושכבה בדשא כדי להתייבש, ואחיין שלי וחברים שלו גם היו בדשא. הבן שלי אמר שבדיוק באותו רגע הוא עלה למעלה. אחותי באותו רגע עלתה למעלה עם אחיין שלי והבת שלה, לראות את הסרט, ואחרי שלוש דקות אחיין שלי הלך לג'קוזי להביא משם איזשהו מקל וראה את אביטל במים. אז הוא צעק. הוא לא הבין מה היא עושה שם, כי לפני זה הוא ראה אותה משחקת במים בסירה. כולם לא מבינים איך זה קרה, כי אחיינית שלי יצאה אחרונה מהג'קוזי ואביטל לא הייתה במים כשהיא יצאה. אחיינית שלי לא מבינה איך לא ראתה שאביטל עברה בחזרה לג'קוזי בזמן שהיא הייתה בדשא. אף אחד לא יודע איך היא פתאום הגיעה לג'קוזי, מה קרה שם".
שירה נזרית והבת אביטל ז"ל
רוצים להישאר מעודכנים?
מאז אותו יום בני המשפחה מנסים לשחזר את הדקות האבודות ולנסות להבין מה בדיוק קרה שם.
האם, שירה: "עדיין אין לנו הסברים, כי היא פחדה מהמים. היא הייתה צמודה תמיד למצופים ולדפנות הבריכה כל הזמן. אנחנו באמת אומרים שזו תעלומה, כי למה שהיא תלך לג'קוזי? ההשערה היחידה היא של הבן שלי, שאמר לי 'אמא, לכי תדעי אם לא היה איזה אור מיוחד או משהו שמשך אותה פתאום'. אולי היא הלכה לראות את האור והיא פשוט נפלה. הם מרגישים שאיזה אור משמים פשוט משך אותה. הרבנית ימימה מזרחי הייתה אצלנו בשבעה ואמרה שזה באמת נראה שהקב"ה שלח אותה לטבול במקווה טהרה והעלה אותה לשמים. לי יש הרבה שאלות".
המקרה שלכם ציער מדינה שלמה, ואת העיר רחובות בפרט.
"בזמן שעוד היינו בצפון הארץ, החל הסיפור הטראגי להתגלגל ולצאת. כשהגענו מהצפון חיכו לנו בבית מאות מכרים, בני משפחה וציבור גדול. קשה לתאר את האחדות והתמיכה שקיבלנו מכולם. אנחנו רוצים להודות לכל הקהילה, לראש העיר רחמים מלול, לרבנים חשובים שגם במהלך השבעה הגיעו, בהם הרב הראשי לישראל דוד לאו, ולמאות האנשים האחרים שהגיעו ברגע שרק שמעו על זה. באותו הערב הם הלכו אל בית הכנסת והתחילו להתפלל בבית הכנסת שלנו 'עטרת רחל', שם ערכנו את עצרת ההתעוררות הגדולה. תודה לכל האנשים המדהימים שסייעו ועזרו לנו, למשפחות הקרובות והרחוקות שלא פסקו מלבקר, ולכל עם ישראל שבא והיה שותף וחיבק בכל דרך. אנחנו מברכים את כולם שתהיה שנה טובה ומתוקה".
רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החשובות ברחובות?
הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של "ערים"
הורידו את אפליקציית "ערים רחובות" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "ערים רחובות" באייפון
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
תגידו הכול רק לא את האמת שאתם חסרי אחריות