שרית פליין מחברת הרומן נטע זר_צילום ענבל גרון
שרית פליין מחברת הרומן נטע זר_צילום ענבל גרון

"נטע זר ": ספר הביכורים של שרית פליין

הסופרת שרית פליין הוציאה לאחרונה את ספרה הראשון, "נטע זר", בו היא מגלה שסיפוריהם של שני מטופליה שזורים עם סיפור חיי משפחתה

פורסם בתאריך: 13.6.20 14:56

בספרה הראשון של שרית פליין גיבורת הספר היא נטע, מטפלת רגשית במקצועה שמגלה שסיפוריהם של שני מטופליה קשורים לחיי משפחתה, אי שם בעבר, במדינה זרה. עבודתה עם מטופלים אלה כאן ועכשיו מאפשרת לה לפרום את מסתרי העבר לחוטים בלתי נראים עד שבסופו של דבר מתברר כי השלם גדול מסך חלקיו. במהלך העלילה סודות אפלים מן העבר צצים ומשפיעים על הדמויות, והקשר החזק והאמיץ של הנשים במשפחה – רוקם סיפור דרמתי עשיר בתיאורים; לעיתים מכווץ לב אך ברובו מעצים.

ספרי על הספר – מה הוביל לכתיבה שלו? במה עסקת קודם? למה בחרת דווקא בערים הללו לתיאור בספר?

"את "נטע זר" כתבתי בשש השנים האחרונות. אחרי שפרשתי ממערכת החינוך פרישה מוקדמת, חיפשתי משמעות ושייכות חדשות. תמיד כתבתי ופתאום הבנתי שאני רוצה לכתוב ספר שמבוסס בין היתר על געגוע. געגוע לסבי וסבתי, לילדה שהייתי. התחלתי את הכתיבה מתוך דפדוף הן באלבום התמונות הממשי והן בזה המטפורי – הזיכרונות.בחרתי דווקא בבת ים, כי שם גדלתי, באיסטנבול, כי שם הוריי גדלו, ושם ביקרתי את משפחתי כילדה. בכרכור, כי בדיחה ידועה היא שכרכור היא מעוז המטפלים, ונטע, גיבורת ספרי היא מטפלת רגשית."

יש לך תוכניות לספר שני? 

"יש מחשבות מאוד ראשוניות. כרגע אני שקועה בעיקר בליווי של נטע בעולם ובפיזיותרפיה.

 

במהלך העבודה על הספר מצאה את עצמה פליין באירוע שלא הרבה שורדים. במהלך נסיעה קלילה לצרפת היא עברה אירוע מוחי קשה שכלל בתי חולים ושיקום ארוך. "טסתי לצרפת על מנת לכתוב ולצלם, נסעתי עם חברה בשם יעל ובטיסה נרדמתי. אז כשהתעוררתי, במשך כמה ימים היו לי כאבי ראש חזקים שהלכו והתחזקו, נסעתי לבית חולים קטן בעיר הסמוכה ואחרי צילום רגיל, שמו לירק מגן צוואר והמון משככי כאבים וטענו שמאחר שנרדמתי בטיסה יש לי כאבי צוואר. חזרתי לשאטו היישר לערב גדוש פעילות וחזרתי מוקדם לחדר, נטלת משככים והלכתי לישון.כעבור כשלוש שעות התעוררתי והרגשתי שכל פלג הגוף הימני שלי רדוםושהפה שלי מוזר.למזלי הטלפון שלי היה לידי. מאחר והדיבור היה מוגבל שלחתי לה וואטס אפ: 'בואי רגע'.גם את זה בקושי הצלחתי להקליד.יעל הגיעה, עדכנתי אותה במצב והיא הזעיקה את בעל השאטו. הוא מייד הזעיק אמבולנס והובהלתי לבית החולים".

ואז מה קורה?

"הנסיעה לבית החולים הייתה ארוכה ומפחידה,בדיעבד התברר שהייתי בסכנת חיים. גם בזמן אמת הבנתי שמשהו רע מאוד קורה. כשהגענו לבית החולים זכרו אותי, כששמעו על המצב עשו לי MRI ואז התברר שעברתי אירוע מוחי.העבירו אותי לבית חולים אחרמאחר שהם לא מתמחים בנוירולוגיה.כעבור יומיים או שלושה, לא זוכרת בדיוק, עברתי, בעודי מאושפזת אירוע נוסף, הפעם חמור יותר, בצד השני. העבירו אותי לבית חולים שלישי, בעיר ננסי. לאחר אינספור טיפולים, כשהמצב התייצב קצת,חזרתי לארץ בטיסה רפואית פרטית, כשבעלי ורופא מוטס מהארץ מלווים אותי. מבן גוריון הועברתי באמבולנס לשיבא.

הייתי מאושפזת במחלקה הנוירולוגית עשרה ימים ואז הועברתי לשיקום במשך שלושה חודשים".

איך בכלל מתמודדים על מציאות חדשה כזו, של שיקום, של קשיים פיזיים וכו'?

"הכלים שקיבלתי במהלך לימודיי בשנים האחרונות עזרו לי מאוד והמשפחה שהגיעה יום יום. פרט לשעות המנוחה לא הייתי כמעט רגע לבדי. מהר מאוד חזרתי למחשב, לכתוב פוסטיםבפייסבוק וסקירות ספרים לאתר שלי. כך הרגשתי שאני שומרת על קשר עם העולם החיצוני, עם המציאות המוכרת השפויה. זו שבה למצבי הגופני אין משמעות. מעבר לכך, במהלך האשפוז, בעידודו של בעלי היקר החלטנו להוציא את 'נטע זר' בהוצאה עצמית. העולם שלי התחלק לטיפולים ובדיקות מחד והגהות וכל הקשור בהוצאה מאידך. שאבתי המון כוחות מכך.

היה לך חשש במהלך ההחלמה שלא תצליחי לחזור לשגרה?

"היה בהחלט חשש. יש רגעים שהחשש הזה עדיין מבקר, אבל אני מאמינה שצריך להיות רק בהווה , הרגע הזה הוא הזמן היחיד שקיים וברגע הזה אני מצליחה לשמור על שגרה די עצמאית ומיטבית. מה יהיה בעתיד? אין לדעת".

איך שומרים על אופטימיות במקרה כמו שלך, אחרי כ"כ הרבה אתגר והתמודדות, ופחד?

אין לי ממש נוסחה. מה שעזר לי הוא צירוף של הרבה גורמים. ראשית מאז ומעולם הייתי נוטה לראות את הצד החיובי (פוליאנההייתה אחת מגיבורות ילדותי). לפני מספר שנים למדתי NLPמיינדפולנס ופסיכולוגיה חיובית. כל הלימודים הללו שלוו גם בתרגולים מעשיים קבועים הפכו לחלק מחיי ומדרך החשיבה שלי והוכיחו את עצמם ככלי מצוין במשבר הנוכחי.בנוסף לכך, הייתי מוקפת ועטופה כל הזמן; בעלי וילדיי, אימא שלי והחברות המדהימות שלי. אפילו חברי פייסבוק רבים הגיעו לביקור. הליווי הזה עזר לי להחזיק את הראש מעל למים. האהבה של כולם היא כוח משמעותי בכוחות שלי".

כמו כן משלב מאוד מוקדם בשיקום שמתי לב שככל שהגישה של המאושפז חיובית יותר, כך השיקום שלו מתקדם יותר ולכן לפעמים ממש בכוח מצאתי את הצד החיובי וסיבות רבות לצחוק. ולסיכום, למרות הכל היו גם רגעים קשים והיה בכי. הסוד הוא להסכים להיות ברגעים האלה. לפרוק, לנשום ולהמשיך הלאה במסע.

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"ערים"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר