אבא שלי, אני כל כך מתגעגעת אליך. פשוט מתגעגעת. אתה כל כך חסר לי. תסתכל עליי אבא, תסתכל עליי, אני פה ורוצה להאמין שאתה רואה אותנו מלמעלה ולא מפסיקה לחלום שאראה אותך ואוכל לחבק אותך.
התקופה הזאת כה מבולבלת בעולם אבא, תקופה שבה הכל אסור. הכל מאוד שונה לאחרונה. אבל האווירה, הריח וההרגשה לקראת יום הזיכרון, לא השתנו. כל שנה, לא משנה כמה שנים עברו, אותה הרגשה, נוראית וקשה, של החיסרון שלך בחיי.
בימים האלה, אני שנושקת לגיל 29, ברגע אחד נשברת, כאובה, עצובה, מוצפת ומתגעגעת. בשבוע אחד אני הופכת להיות הילדה בת התשעה שעבורה הזמן עצר, כאילו רק עזבת ואני מבקשת ממך, אבא, שתחזור, בבקשה תחזור.
אני מבינה אבל עדיין לא תופסת. החיסרון שלך משתלט על כל כולי. הלוואי והיה לי את הכוחות לא להישבר אבל הלב שלי נמחץ, נקרע, ממש אותה הרגשה כמו ביום שאמא הודיעה לנו. אין לי כוחות להתמודד עם היום ועם הכאב והגעגוע שהולכים ומתגברים.
אבא, אני צריכה אותך, אני רוצה אותך, אני צריכה שתהיה לצידי, אני צריכה את התמיכה שלך את המילים שלך, שתדבר איתי, שתחזיק אותי, את הכוח שלך, את החיבוק שלך. כן, אני נלחמת, אבא, אבל אני בסך הכל עדיין אותה ילדה שאיבדה אותך וקשה לי.
הקול שלך צרוב לי בזיכרון, הריח שלך משגע לי את החושים. השעון שלך נותר אצלי והוא נעצר באותו יום של התאונה אבל הריח שלך נותר. אתה מת אבל חיי איתנו ובתוכנו, בוהה בי דרך התמונות בעינייך הכחולות, מקשיב לחלומות שלי, לבקשות ולמשאלות ונמצא איתי בכל יום, כל היום. אתה איתי אבא בשוכבי, בקומי, בחלומי, בכאבי, בשימחתי, בתפילותיי, בפחדיי, בשלוותי, במחשבתי, במיטתי, בחדרי, בשגיאותיי, בשתיקתי, בעולמי הכי פרטי. אני יודעת שאתה תמיד איתי.
רוצים להישאר מעודכנים?
גם ביום חתונתי היית. פתאום ירד גשם באוגוסט. כנראה שהגעת בדרך הייחודית שלך, ושלחת חיבוק ששמר עלינו. אבא, בכל שמחה, בכל חג, בכל התחלה חדשה אתה שם. בכל אלה אתה שומר מלמעלה, משגיח, דואג שלא יהיה לי כואב.
השנה, ביום הזיכרון לא נעמוד לידך, כל שנה אני מסתכלת עליך בזמן הצפירה. שלוש שנים עמדתי והצדעתי לך. גם כשנסעתי לטיול בדרום אמריקה עמדתי מרחוק. והשנה מפרידים בינינו הים, השמיים ואולי העולם. אני אוהבת אותך לעולמים.
