אתמול (רביעי) נערך ברחובות הטקס העירוני לזכר יהודי אתיופיה שנספו בדרכם מסודן לישראל. לפני הטקס, שנערך בקרית משה, שאול צגהון, מחזיק תיק השכונות והיזמות החברתית במועצת העיר, סיפר ל"ערים" את סיפור העלייה האישי שלו ושל משפחתו.
צגהון היה בן 6 כשבני הכפר, ובהם כמה מבני משפחתו, יצאו למסע המסוכן לארץ. אביו, גובזה צגהון, נכלא בשל מעמדו כמחנך בכפר וכמי שלימד עברית. האב, שהיה אסיר ציון, היה כלוא במשך שנים בתנאים נוראיים והעלייה של צגהון וחלק מבני משפחתו עוכבה. אחותו, שיצאה לסודן עם שאר בני הכפר, עברה אירועים קשים בדרך, בני דודיו נעצרו וחלקם נאלצו לברוח חזרה לאתיופיה. רק בשנת 1986 צגהון האב שוחרר והם עלו לארץ במבצע סודי. צגהון מספר על החוויה באותן השנים מנקודת מבטו כילד, חוויה שלדבריו לעולם לא ישכח.
צגהון: "כשהחלו במסע לארץ ישראל דרך סודן, חלק מבני הכפר נתפסו. שאלו אותם מאיפה הם יודעים עברית והם ענו 'גובזה לימד אותנו'. אז אבי נעצר ועבר דברים מאוד קשים".
היית רק בן 6. עד כמה את זוכר את המעצר של אביך?
"אני ממש זוכר את זה, כי אני הלכתי אחריו. זה היה ביום שבת והוא הלך לבית הכנסת. אחי ואני היינו בחוץ, הגיעו שוטרים, דפקו על דלת הבית, אמא פתחה ונבהלה ואז הבנו שקורה משהו. השוטרים הלכו לבית הכנסת ברגל, הוציאו את אבא ואת חבריו. ראינו אותו וטיפסנו על עץ. אם היינו הולכים אחריו השוטרים היו יורים, בנו אז נשארנו על העץ. אני זוכר את זה טוב מאוד, אני זוכר את כל התמונות, איך הם עצרו אותו והכול, אבל יותר ממה שאני זוכר את התמונות הללו אני זוכר גם את החוויה שבעצם הכפר מתרוקן. אנשים הלכו לסודן ואתה שומע שאנשים חוזרים מסודן כי היה להם מאוד קשה. כמות האנשים שמתו. כשמספרים לך על חברי ילדות שלך ובני דודים שנעצרים, ודוד שנעצר, ועל כך שהם עברו דברים קשים, על משפחות שלמות שמתו, זה לא קל.
"כל הכפר התרוקן כשהאנשים עלו לארץ ישראל ואנו נשארנו, כי אבא היה בכלא. רק בשנת 1986 שחררו את אבא ואנחנו עלינו בעלייה סודית, כי אבינו היה מסומן כאסיר ציון. אילו היו יודעים על היציאה שלנו היו הורגים את כולנו".
הטקס לזכר יהודי אתיופיה שנספו בדרכם מסודן לישראל
על סיפור העלייה של אחותו אומר שאול: "אחותי עברה דברים קשים מאוד. היא ראתה חברים ובני משפחה שמתו, הם סבלו ממחלות ומרעב, הם פחדו שיתפסו אותם השלטונות או השודדים והלכו תמיד לאור ירח. מאוד קשה להגיע מאזור אתיופיה ללב סודן. צריך לשם כך לחצות מדינה שלמה. תמיד שאלתי את אחותי איך עשית את זה? היא ענתה שבזכות האמונה. קשה להבין זאת, אבל האתיופים שעלו חיכו 2000 שנות גלות להגיע לציון ולירושלים. הם הצליחו לעמוד בקשיים הנוראיים של המסע, עם מוות, מחלות ופחד על החיים שלהם ושל ילדיהם, בזכות האמונה שישראל היא ארץ אבותינו. זוהי הציונות אמיתית. הקרבנו קורבן מאוד גדול כדי להגיע לארץ האבות".
רוצים להישאר מעודכנים?
לדעתך המדינה מכירה מספיק בסבל ובמאמץ של יהודי אתיופיה?
"התחיל תהליך מאוד טוב וישנה הכרה. מתקיים טקס ביום ירושלים ובעיר עצמה יש אנדרטה מאוד גדולה, אבל זה לא מספיק, במיוחד בתוך מערכות החינוך. בסוף אתה צריך להשאיר את הסיפורים הללו ואת המסורת לילדים, שהם אלו שאמורים להבין מה קרה. זה בעצם סיפורה של ארץ ישראל, של כולנו. של יהודי אתיופיה ולא רק של יהודי אתיופיה, וצריך לתת לכך ביטוי הרבה יותר גדול".
איך העיר רחובות מתייחסת למורשת הזאת לתפיסתך?
"יש לנו במה להשתפר. הייתי רוצה שיהיה יותר ביטוי בתוך תנועות הנוער ובמערכת החינוך. אני יודע שיש תהליך מאוד טוב סביב חג הסיגד, אבל המקום שנותנים לאנשים שמתו בסודן בדרכם לארץ ישראל הוא לא מספיק. צריך לתת לזה יותר דגש כי זה משהו באמת ייחודי".
גולן ביטון, מנהל מתנ"ס קרית משה, נשא דברים בטקס, וכמו צגהון גם הוא מדגיש בדבריו כי לא ניתן מספיק מקום לסיפור עלייתם של יהודי אתיופיה במערכת החינוך: "אני חושב שיש פה פספוס ענק של משרד החינוך, ובכלל של המדינה, בכך שהעלייה האתיופית וכל המורשת אינה חלק מהלימוד השנתי בבתי הספר. אני חושב שיש להקצות מקום מכובד בשורה הראשונה לקהילה האתיופית ולתרבות הענפה שלה. החלום שלי הוא שגם הילדים שלי ילמדו את סיפור העלייה שלהם".
רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החשובות ברחובות?
הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של "ערים"
הורידו את אפליקציית "ערים רחובות" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "ערים רחובות" באייפון
