ב-35 שנות חייה הצליחה מרינה נעמי סמוליאנוב הרחובותית להתגבר על אנטישמיות בגולה, על מכשולי העלייה והשפה, להתקדם בקריירה כמומחית לדיפלומטיה בין לאומית, לעשות למען המדינה ולטרוף את החיים. בריאיון ל"ערים" היא מספרת כי המוטיבציה והכוח המניע אותה לכל אורך הדרך טמון בחוויות שהיא עברה בילדותה.
"מה שקרה כשעליתי לארץ שינה את חיי", היא מספרת. "עליתי לארץ מאוקראינה בגיל שבע. באוקראינה חוויתי אנטישמיות מאוד קשה. הפעם הראשונה שבה למדתי שאני בכלל יהודייה, ושבכלל יש דבר כזה שנקרא יהודים, הייתה בגן כשהייתי בת חמש. ניגש אליי ילד מהגן ושאל אותי 'תגידי, את יהודייה?'. עניתי 'לא יודעת, מה זה יהודייה?'. הילד ענה לי 'גם אני לא יודע, אבל אמא שלי אמרה לי בשום פנים ואופן לא לשחק עם יהודים'. חזרתי הביתה ושאלתי את אמא שלי מה זה יהודים. היא ספרה לי ואמרה שרבים מבני המשפחה שלנו נספו בשואה. מאז אותו המקרה במשך כל שנות הילדות שלי באוקראינה המשכתי להרגיש על בשרי את השנאה והסלידה מיהודים. ילדים הציקו לי, צעקו עליי, קיללו אותי והתאכזרו אלי".
כשמרינה עלתה לארץ, היא גילתה מציאות שונה לחלוטין מזו שהורגלה אליה באוקראינה. לדבריה, החוויה שהייתה לה בתקופת העלייה הייתה המשמעותית והמעצבת בחייה: "הגעתי לארץ לרמת גן, ישר לכיתה א'. לא ידעתי עברית אבל המורה שלי, אלישבע, הבטיחה לי: 'אני אדאג לך באופן אישי שאת תרגישי שייכת מהיום הראשון בכיתה'. היא פתחה ביוזמה מאוד מיוחדת שלא דרשה ממנה זמן או כסף. היא ערכה רשימה עם כל הילדים והילדות בכיתה וכל אחד הזמין אותי להתארח אצלו לארוחת צהריים למשך שעה, שבה הוא ילמד אותי עברית. אכלתי 30 ארוחות צהריים אצל 30 ילדים במשך 30 ימים וקיבלתי 30 שיעורים בעברית. בשיעורים פשוט שיחקתי עם הילדים וככה אחרי חודש ידעתי עברית כמעט בצורה מושלמת, אבל זכיתי לא רק בעברית, אלא גם בהרגשה הנפלאה שאני שייכת ואהובה. בזכות המפגשים הללו שיזמה המורה אלישבע הכרתי את כל ילדי הכיתה אישית והפכתי מקובלת ואהודה. זה היה קונטרסט כה חזק לאנטישמיות שחוויתי באוקראינה. באותו זמן כילדה נדרתי לעצמי נדר שאני אחזיר תודה למדינה הזאת כל החיים שלי, על מה שקיבלתי ממנה כעולה בת שבע".
מרינה נעמי סמוליאנוב (צילום: רונן ג'ורג')
היום, כמעט 30 שנים אחרי, מרינה סוגרת מעגל עם המורה אלישבע מכיתה א': "התחלתי לחבר את הנקודות בחיים שלי ולהבין איך הגעתי למה שאני היום, מה הגרעין שלי, מהי הבערה הפנימית שהובילה אותי. מצאתי את המורה אלישבע בפייסבוק וכתבתי לה: 'את לא יודעת מה עשית לי. את שינית לי את החיים. את החדרת בי את הרגשת הכרת התודה כלפי המדינה, כי בזכותך הרגשתי כל כך שייכת לכאן מהיום הראשון'".
סמוליאנוב משמשת מגילאי העשרה כשגרירת הסברה של ישראל בארצות הברית ובאירופה. בין היתר היא הייתה עוזרת פרלמנטרית בכנסת, יועצת פוליטית ודוברת בקמפיין הבחירות של המפלגות 'קדימה' ו'כולנו', נסעה בשליחות המדינה לספרד וכמעט התחתנה עם בנו של ראש ממשלת ספרד ונשיא האיחוד האירופי לשעבר, פליפה גונזלס. בישראל השלימה תואר שני בממשל ומדיניות ציבורית, הקימה את הסניף התל אביבי של המועדון הבין לאומי לדיבור מול קהל והיום היא מרצה לאמנות הנאום במשרדי ממשלה ובמרכז הבין תחומי בהרצליה, ומאמנת אישית מנהלים בחברות גדולות.
מרינה, מה המקור לדרייב הבלתי נגמר הזה?
"אני יכולה למקד את מקור הדרייב שלי בחוויה שהייתה לי כנערה. למדתי כינור מגיל 10 עשר עד גיל 15 אצל מורה רוסי נוקשה. כל שיעור, במשך חמש שנים, הוא היה מוכיח אותי, נוזף בי ואומר לי שוב ושוב 'למה את לא מנגנת שמונה שעות ביום', 'למה את יוצאת עם חברות', 'אם היית מנגנת כל כך יפה כמו שאת נראית כשאת מחזיקה את הכינור זה היה יותר מוצלח', ועוד. בכל שיעור אצלו הייתי בוכה, אבל היה משפט אחד שהוא אמר לי שהשפיע עלי והטביע בי חותם לתמיד. זה קרה בחנוכה. חנוכה הוא החג האהוב עליי, כי נולדתי בנר ראשון. המורה לכינור אמר לי: 'אני יודע למה את כל כך אוהבת את חנוכה, כי את בעצם סופגנייה, סופגנייה בלי ריבה'. זה מאוד כאב לי, כי הוא בעצם אמר לי שאני עטיפה יפה אבל שאני ריקה מתוכן. מאז הרגשתי שאני חייבת לצבור ידע, להגיע למצוינות, לעשות ולהוכיח כל הזמן שאני לא רק עטיפה יפה".
מרינה התחילה את דרכה כשגרירה שמייצגת את ישראל בעולם כבר בגיל 14. נציגי הסוכנות היהודית הגיעו לבית ספרה בכדי לאתר בני נוער מתאימים למשלחות הסברה שיספרו על ישראל. "ראיתי בכך דרך נפלאה גם לטייל בעולם, גם להכיר אנשים מכל העולם, גם לשפר את האנגלית וגם לתרום למדינה", היא אומרת. בהמשך, במהלך לימודי התואר הראשון וכשהיא בת 22, נבחרה ביחד עם 35 סטודנטים נוספים לפרויקט הסברה בארצות הברית. יוזם פרויקט ההסברה והספונסר היה איש העסקים ג'ואי לאו, פילנטרופ ויזם יהודי אמריקאי שפועל לשיפור תדמיתה של ישראל בעולם, ובין השאר נתן חסות לתכנית הריאליטי 'השגריר'.
סמוליאנוב: "יצאנו לחרוש את מדינת פנסילבניה בארצות הברית. בחור אתיופי, בחור צבר ואני קיבלנו רכב, מקומות לינה ולוח זמנים. כל יום נאמנו באוניברסיטה אחרת, כל אחד מאתנו סיפר את הסיפור שלו על ישראל ואני סיפרתי איך התאקלמתי בתור עולה 'ישנה' ועל מהי ישראל בשבילי".
לאחר שסיימה את השתתפותה במשלחת מטעם לאו, נערך על בימת הקאמרי מופע לסיכום הפרויקט. המופע זכה לכיסוי תקשורתי של כל ערוצי הטלוויזיה הישראליים, ומרינה שנתבקשה לנאום קיבלה בסיום דבריה את הצעת העבודה הראשונה שלה בתחום.
"נכנסה בי איזה סוג של רוח אלוהים", היא משחזרת. "נתתי את אחד הנאומים המוצלחים שלי אי פעם ובתום הנאום ג'ואי לאו קפץ על הבמה ואמר 'הבחורה הזאת באה לעבוד איתי בוושינגטון ברגע שהיא מסיימת את התואר'. ככה קיבלתי את הצעת העבודה הראשונה שלי".
כשגרירה בחסות לאו פעלה מרינה במשך שנתיים. "הייתי ברת מזל. בגיל 23 מצאתי את עצמי בבירת ארצות הברית עם דירה. סופחתי לשגרירות הישראלית כשליחה חיצונית. בכל שבועיים טסתי למדינה אחרת בכדי לספר על ישראל בפני סטודנטים באוניברסיטאות. זכיתי לדבר בכל המדינות".
כמי שיצא לה לראות עולם, מה יש בישראל שעושה אותה כל כך מיוחדת?
"ישראל זו מדינה עם אנשים שיש להם להט בעיניים. אנשים עם רצון לשנות, ליצור, ליזום. יש כאן דרייב של הגשמה עצמית ושל עשייה ויש פה רוח התנדבות שאין באף מדינה אחרת שחייתי בה. לאנשים יש את הניצוץ הזה של לקום בבוקר ולשנות את העולם. לא סתם אנחנו אומת הסטארט-אפ והחדשנות ולא סתם אנחנו מובילים בתחומי הטכנולוגיה, הסייבר והמדע. אני מאוד גאה להיות חלק מהמדינה".
לא קשה להיות כל הזמן בתנועה? לחיות על המזוודות בין מדינות שונות?
"באמת ניהלתי אורח חיים חריג. מאז שהשתחררתי מהצבא כמעט בכל שנתיים חייתי במדינה אחרת, אבל מכל תקופה כזו של שינוי אני צומחת. כשהכל רגוע ונוח וטוב מדי אני מתחילה לדעוך. הייתי במצב של כל הזמן להיות בתנועה כאילו אני חיה על אופניים. על אופניים צריך לדווש בכדי לנוע קדימה, אבל אם אני מפסיקה לדווש אני לא נוסעת אחורה, אני נופלת".
אבל סגנון חיים כזה גם מקשה על נטיעת שורשים, על הקמת משפחה.
"בגיל 27 חייתי במדריד במסגרת שליחות של שנתיים. שם הכרתי את בנו של ראש ממשלת ספרד האגדי, פיליפה גונזלס, שכיהן בתפקיד ארבע קדנציות ברציפות – יותר מכל ראש ממשלה אחר. התאהבנו, חיינו בזוגיות ואפילו שקלנו להתחתן. דיברנו על כך שאשאר בספרד ונקים משפחה וכמעט התחתנתי, אבל אז הבנתי שאני לא אהיה מסוגלת להתחתן עם גבר שאינו יהודי ולגדל את ילדיי בספרד. הרגשתי שזו תהיה בגידה בנשמה היהודית שלי. ככה נפרדנו".
היום, בגיל 35, מרינה מודה כי היא הגיעה לשלב שבו היא רוצה לעזוב את חיי הנדודים ולהקים משפחה כאן בישראל: "נרגעתי. לפני שלוש שנים חזרתי לארץ עם רצון אמיתי להשריש שורשים. אני כן נוסעת לחו"ל להרצות ולהנחות כנסים, אבל לא מעתיקה את מקום מגוריי. עברתי תהליכים עד שהבנתי כמה חשוב לי להתפתח מבפנים, מהשורש החוצה, ולהשפיע גם לעומק ולא רק לרוחב. פה אני נטענת באנרגיה לעשות ולהשפיע בעולם ובארץ. ישראל היא הבית של הנשמה שלי ורק כאן אני מתכוונת לגדל ילדים".
בן זוגה של מרינה הוא רחובותי שורשי. השניים מתגוררים ביחד בעיר ומתכננים להתחתן ולהביא ילדים. "בן זוגי הוא ההפך הגמור ממני", היא אומרת. "הוא הכי שורשי שיש. הוא נולד ברחובות וכל חייו חי בעיר. גם המשפחה שלו מתגוררים לידו. אני זקוקה למישהו שיאזן ויקרקע אותי".
גם בארץ מרינה מאוד מחוברת לפוליטיקה. כשחזרה ממדריד התחילה את דרכה בכנסת כדוברת ויועצת פוליטית לחבר הכנסת הדרוזי ד"ר אכרם חסון, שהיה אז ברשימת 'קדימה'. "ד"ר אכרם הוא הבוס הכי טוב שהיה לי בחיים. הוא לוחם צדק אמיתי, בין הבודדים שיש בכנסת", היא אומרת. "שנינו היינו חדשים בכנסת ואיתו למדתי את העבודה הפרלמנטרית, להגיש הצעות חוק, לכתוב נאומים למליאה, הודעות לתקשורת, לחקור במרכז המידע של הכנסת, להכין שאילתות, להכיר את הוועדות".
מרינה וד"ר חסון הגיעו להישג גדול כשהסירו מעל אגודת הסופרים העברית את האיום לסגירתה. משרד האוצר והתרבות עמדו על סף עצירת תקציב התמיכה לאגודה, ואגודת הסופרים העניקו לד"ר חסון ולמרינה את 'אות קסת הזהב' כתודה על תרומתם להצלתה. מרינה מספרת בבדיחות הדעת כי "שאול מופז העניק לנו את 'אות קסת הזהב', הוא אמר שרק בישראל חבר כנסת דרוזי ויועצת אוקראינית מקבלים פרס מאגודת הסופרים העברית".
מרינה המשיכה בפעילות פוליטית כיועצת ודוברת בקמפיין הבחירות של 'כולנו' ושל 'קדימה', אך עזבה את הפעילות הפוליטית בנסיבות מכאיבות, בשל כמה הטרדות מיניות. "חוויתי מספר הטרדות מיניות שמנעו ממני לקבל תפקידים שהבטיחו לי. קיבלתי כאפות וסטירות לחי מאוד מצלצלות, מה שגרם לי להחליט לעזוב את החיים הפוליטיים. לאחרונה קיבלתי הצעות מפתות להשתלב ברשימות של שתי מפלגות קיימות ושתי מפלגות חדשות, אבל אחרי המכות שקיבלתי אני שוקלת את צעדי. אני שואלת את עצמי האם טיפחתי שריון יותר מחוספס מאז והאם אני מוכנה לשלם את המחירים. בתור מי שמתכננת להקים משפחה בקרוב, אני גם אאלץ להקריב לא מעט מהחיים האישיים שלי אם אצטרף. זו שאלה שבעיקר אישה שואלת את עצמה".
החיידק הפוליטי מדגדג?
"כשעובדים בכנסת מבינים שזהו המקום שממנו אפשר הכי הרבה להשפיע על חיי אנשים. בכנסת מחוקקים יום יום חוקים שהם בגדר דיני נפשות ומי שבוער בו לתרום ולשנות לא יכול להתעלם מזה, הוא חייב לקפוץ לבוץ ולהסכים להתלכלך בשביל להשפיע ולהגשים".
רוצים להישאר מעודכנים?
עד שתקבל החלטה, מרינה ממשיכה לעסוק במקצוע שלה כמומחית לתקשורת פוליטית ולדיבור מול קהל. היא מרצה במרכז הבין תחומי בהרצליה ל-80 סטודנטים מ-40 מדינות שונות, מלמדת במשרדי ממשלה, בתעשייה האווירית ובלשכת המהנדסים. כמו כן היא משמשת כיועצת וכמאמנת למנהלים בחברות הייטק מובילות וארגונים גדולים, ומרצה בכנסים ובאירועים שונים בארץ ובעולם.
מרינה נעמי סמוליאנוב (צילום: רונן ג'ורג')
מרינה: "אני מאמינה שבנאום מול קהל יש הרבה יותר מאשר מילים. זהו כלי חשוב, ואולי הכי חשוב, להעביר את האמת הפנימית שלנו לאחרים. הבמה עבורי היא מטאפורה לחיים, על משקל 'כל החיים במה'. אם אנו מביאים את עצמינו לקדמת הבמה אנחנו בעצם תופסים את המקום שלנו בחיים. המכשול העיקרי הניצב בפני תחושת הביטחון שלנו כבני אדם הוא הפחד לדבר מול אנשים. כשמתגברים על הפחד הזה אז שאר הפחדים שלנו מתגמדים. כשאת עומדת מול אנשים על במה את הופכת להיות המנהיגה של האולם או של החדר. למה שאת אומרת יש ערך עבור מי ששומע, כי את זו שמייצרת את התכנים והמשמעויות".
מרינה פיתחה מתוך הניסיון האישי הרב שלה שיטה להצלחה במשימה של דיבור מול קהל: "אני מדרבנת אנשים להתחבר למניע הפנימי שלהם, לסיבה שבגללה הם עושים את מה שהם עושים ביום יום, לדרייב שמאחורי כל פעולה ופעולה שלהם. ככה הם מגלים את החזון שלהם כמנהלים, או את האמת שלהם כבני אדם. אני למדתי על עצמי שמרגע שהבנתי שמה שמניע אותי הוא הכרת תודה למדינה, מרגע שקלטתי מה החזון שלי, היה לי הרבה יותר קל לנאום ועשיתי את זה בצורה הרבה יותר טובה".
מרינה מאמינה שנאום מול קהל הוא גם כלי חיוני ומועיל במיוחד עבור נשים. לפני שנתיים ייצגה את ישראל בכנס הנשים הבין לאומי שנערך בהודו. בכנס השתתפו 2,000 נשים מכל העולם ומאז היא החלה בהרצאות להעצמה נשית. "לאורך ההיסטוריה השתיקו את הקול של הנשים. היום יותר ויותר נשים עולות לקדמת הבמה, אבל עדיין יש בפנינו דרך ארוכה עד שנרכוש את הביטחון ונרגיש לא מאוימות לתפוס את המקום שלנו – גם במסגרת המשפחה וגם במסגרת המקצועית. לעיתים קרובות אני נוכחת לגלות שכשמזמינים אישה לדבר בכנס היא דבר ראשון תגיד 'אני לא מוכנה להרצות בנושא, כי אני לא מספיק מבינה ומכירה אותו', בעוד שגבר כמעט תמיד יגיד 'כן, אני מוכן בכל מצב', ולא חשוב עד כמה הוא מתמצא. הגיע הזמן שנעז לתפוס את קדמת הבמה".
רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החשובות ברחובות?
הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של "ערים"
הורידו את אפליקציית "ערים רחובות" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "ערים רחובות" באייפון
