חצי שנה בלי עומר שלה: שלי שם טוב מהרצליה הפכה, מבלי שבכלל התכוונה לכך, לאחת הדמויות היותר דומיננטיות ומזוהות עם הכאב הנוראי של משפחות החטופים והמאבק להחזרתם של החטופים והחטופות משבי החמאס. אין אחד שיכול להישאר אדיש להופעותיה המרגשות בראיונות הטלוויזיוניים, כבר לאחר ה- 7 באוקטובר ועד ימים אלו.
בנה עומר (21) נחטף ממסיבת הנובה ביחד מיה רגב, חברתו למקום העבודה, ואחיה איתי, שחזרו בעסקה הראשונה בסוף נובמבר. בבית המשפחה בהרצליה מחכים לחזרתו של עומר האם שלי, בעלה מלכי וילדיהם הגדולים דנה (28) ועמית (25).
"אני עייפה, מתגעגעת, דואגת, הכל ביחד", פתחה שלי את השיחה בינינו. לשאלתי האם האמינה בחלומות הכי שחורים שלה שהסיוט הזה יימשך יותר מחצי שנה, היא עונה בנחרצות: "ממש לא. כשזה קרה הייתי בטוחה שזה עניין של שבוע וחצי שבועיים ואני מחבקת את עומר בחזרה. הייתי בטוחה שבגלל שזאת כמות גדולה של חטופים זה הולך להיות קצר, ואז עובר חודש ועוד חודש ועוד חודש ואנחנו כבר חצי שנה בתוך הסיוט הזה כאן והם שם בתוך גהינום. איך דבר כזה הגיוני בכלל?".
מתי הבנת שזה הולך ומסתבך?
"אחרי שראינו שהזמן מתחיל לעבור ולא קורה כלום הבנתי שזה לא כזה פשוט. היה שביב של תקווה כשהחלה העסקה הראשונה והתפללנו שתמשיך אבל היא נתקעה ועבר כל כך הרבה זמן ועבורנו זה נצח".
עומר שם טוב, צילום באדיבות המשפחה
מה העמדה שלך בכל הקשור לעוצמת המחאה של משפחות החטופים?
"אני לא מאמינה בלשרוף כבישים. זאת לא הדרך והשפה שלי. אני ממקום של לבקש ולדרוש שזה הדבר הבסיסי. הבן שלי הוא אזרח המדינה וחובתה של המדינה לדאוג לביטחון ולהחזיר את מי שנחטף ולעשות הכל כדי שזה יקרה".
את מרגישה שעושים הכל כדי שזה יקרה?
"כנראה שלא עושים הכל כי עומר כבר חצי שנה לא נמצא כאן, אבל אני לא חושבת שמישהו לא רוצה להחזיר את החטופים. אני לא דיפלומטית ואשת צבא ואין לי את הידע וההבנה של הראייה הכללית של כל מה שקורה. אני כאמא רוצה את עומר בבית ודורשת שתהיה שקיפות עם משפחות החטופים, כדי שנבין מה שקורה".
יש טענה שראש הממשלה פועל לפי שיקולים אישיים ופוליטיים. מהי עמדתך בעניין?
"יש מספר משפחות חטופים שהיו גם לפני יותר אקטיביסטיים נגד ראש הממשלה אבל זה לא רוב המשפחות. המשפחות דורשות מהממשלה ומהקבינט לעשות הכל, אבל אני לא נכנסת לעניינים פוליטיים כי זה לא יקדם את החזרת החטופים. אני רוצה להאמין שהעניינים הפוליטיים לא נמצאים בראש סדר העדיפות ולמרות זאת אין מישהו שנקי משיקולים פוליטיים, משני צדי המתרס הפוליטי. יש פה מטרה הרבה יותר גדולה מהעניין האישי ולשם אנחנו מבקשים שיחתרו".
השבוע שוב התחזקו הדיבורים על עסקה להחזרת החטופים. עד כמה זה לוקח אתכם לרכבת הרים רגשית?
"מה- 7 באוקטובר אני לא רואה טלוויזיה ולא שומעת רדיו. בוחרת להתנתק מתוך מקום של הגנה מטלטלות רגשיות. לא שזה לא נוגע בי, אבל עד שזה לא קורה זה לא קורה. אני מורידה ציפיות בשלב הזה, מתפללת שזה יקרה וכמה שיותר מהר. יש משפחות מפורקות על כל פרסום כזה של כן או לא. יש משפחות שלא יצאו מהבית מה-7 באוקטובר".
רוצים להישאר מעודכנים?
ואיך את שומרת על עצמך?
"אני חייבת להיות בעשייה כל הזמן כדי שלא אתמוטט ולכן אני קמה כל בוקר, מרכיבה את עצמי מחדש ויוצאת לעשות את משימת חיי. המשפחה שלנו הייתה ממקימי מטה משפחות החטופים ואנו מעורבים ברמה היומיות. החיים שלנו נעצרו. אני ובעלי עצמאים והעסקים שלנו נעצרו לגמרי. דנה סטודנטית שלא החלה שנה רביעית בלימודים, עמית עובד בחברה של בעלי, אבל מה-7 באוקטובר אנחנו עובדים רק בלהחזיר את עומר ואת שאר החטופים הביתה. ארבעתנו נוסעים כל בוקר למטה החטופים וחוזרים משם רק בלילה. זה הפך למקום העבודה שלנו. עובדים על הכל, אם זה צוות אסטרטגיה, ראיונות, תגובות, הסברה ברמה העולמית, שיחות עם דיפלומטים, משפחות שיוצאות לחו"ל, קבוצות שמגיעות לארץ, פגישות עם שרי ממשלה. הכל לשם מטרה אחת והיא החזרת כל החטופים. עמית ודנה הם שרי החוץ שלנו ונסעו כבר לכל מקום בעולם. הם היו באו"ם, נפגשו עם נשיא ארה"ב, היו באירופה כמה פעמים במשלחות, הם נוסעים לספר את הסיפור ולהדהד את זה בהשפעה מול דיפלומטים, חברי קונגרס וראיונות בעולם ובארץ. כולנו עצרנו את החיים. אנחנו במצב של הישרדות. אין אני. יש רק לראות מטרה אחת. אנחנו על אדים. אני עייפה נפשית ופיזית אבל מי אני שאתלונן כשהילד שלי שם כבר כמעט 190 יום ולא ראה אור יום, לא יודעת מתי אכל ומה אכל ומה המצב הנפשי והפיזי שלו. אז באמת מי אני. איך אני בכלל יכולה לחשוב על עצמי?"
ציור הקיר למען עומר שם טוב. צילום שרון יונתן
חג הפסח מתקרב. זה בטח מציף אתכם ברגשות קשים במיוחד.
"האמת שאני לא רוצה לחשוב על פסח. כמה זה סימבולי שבחג החירות בשנת 2024 אנחנו מדברים על חטופים. אני קוראת כל בוקר את ברכת השחר ויש שם מתיר אסורים ופתאום זה מקבל כזאת משמעות לא נורמלית. מתיר אסורים בשנת 2024 בהקשר של יציאת מצרים".
איך נשארים אופטימיים?
"יש נפילות של ייאוש אבל אין אופציה אחרת אלא להישאר שם ולכן חוזרים לאופטימיות. כל בוקר שאני קמה אני הולכת לחדר של עומר ואני אומרת לו בוקר טוב חיים של אמא, מספרת לו איזה יום היום, מה התאריך וכמה זמן הוא נמצא שם. אני ממש מדברת אליו ואומרת לו תהיה חזק ותמשיך להיות באמונה ושאנחנו עושים הכל כדי שתחזור הביתה. אני מתפללת בחדר שלו. אני מאמינה שהתפילות האלו מגיעות אליו ונותנות לו כוח. זה מה שנותן לי את הכוח לצאת ולעשות הכל כדי להחזיר אותו הביתה".
מה את מבקשת מהציבור?
"שואלים אותי הרבה איך זה מרגיש או איך זה אפשרי. ואני עונה כך: למי שיש ילד שינסה לחשוב על הרגע הזה שהוא הולך לאיבוד, רגעי האימים האלו עד שהוא מוצא את הילד והפחד ההיסטרי. אז אני כבר חצי שנה בתוך ההיסטריה הזאת, כשאני יודעת שהילד שלי נמצא בידיים של טרוריסטים. אז אני אומרת לכל אחד ואחד, אל תשבו על הספה ותגידו שאתם תומכים בנו אלא תגיעו ותשפיעו ברגליים ובקול שלכם לעצרות בימי שבת ולפעילות שאנחנו עושים וככה באמת תוכלו לעזור לנו. החירות הפכה להיות משהו לא מובן מאליו. מישהו יודע איך זה מרגיש להיות רעב? מישהו יודע איך זה מרגיש לא לראות אור יום במשך חצי שנה? השיעור הכי גדול שלמדנו זה שצריכים להיות אחד בשביל השני ולא סתם כסיסמא. היום זה עומר שלי, מחר זה יכול להיות כל אחד אחר".
