באחרונה שמענו על דו"ח די ייחודי, כשפעילי חב"ד קיבלו דו"ח על סך 750 שקלים בשל הפרעה לסדר הציבור. מדובר כפי הנראה בפעולת אכיפה בעקבות תלונות עוברים ושבים על הטרדה, כשעל פי הדיווחים נשלחו למקום פקחים וקנסו את החב"דניקים. התגובות, כרגיל, היו חלוקות. חלק סערו על פגיעה בפעילי חב"ד וחלק, כרגיל, צעקו הדתה.
אם להודות על האמת, המרחב העירוני מלא במטרידים. אחד מוטרד מ"אחי כבר הנחת תפילין?", אחרת מוטרדת מ"תרצי נרות לשבת"?, אחרים מוטרדים מכלבים שהולכים ללא רצועה, מהומלסים שמבקשים נדבה בבתי קפה וברחוב, משיכורים, ממתרימים, משכן שזורק זבל מחוץ לפח ומעוד מטרידים רבים מסוגים שונים. אם לסכם את החוויה במרחב העירוני, אנחנו מוטרדים כמעט בכל יום, כמעט בכל רגע. השאלה היא היכן עובר הגבול ועד כמה ומתי לגיטימית התערבות הרשות המקומית בכך.
האם מתן דו"ח לדוכן חב"ד הוא לגיטימי? ובאיזה מחיר? ואם כן מדוע באותה ההזדמנות לא מפנים גם את ההומלסים שככל הנראה ממלאים את אותו המרחב שבו שהה הדוכן ומטרידים אנשים אחרים?
מדוע יש דוחות שיותר קלים ליישום מאחרים, ובכלל קהלים שיותר "קל" להעניש? הסיבה המרכזית לדעתי היא שלרוב נמצא שפעילות הרשות אינה מבוססת על קריטריונים ברורים, על כללים שווים, על קווים שלא חוצים ושאם חוצים אותם כולם נענשים, אלא בעיקר תלויה ברגשותיו של האוכף. בלא מעט מקרים נגלה שאותה סיטואציה זיכתה אחד בדו"ח ואת האחר באזהרה. במקרים אחדים נראה שהרשות לא מתערבת ובמקרים מקבילים נראה שיש לה מה לומר ועוד איך.
אז האם יש דוכן אחד שמטריד ואחד מטריד פחות? אותי באופן אישי שניהם מטרידים: אלו העומדים בכניסה לבית הספר ומבקשים לחלק נרות שבת, ואותו הבחור בכניסה לקניון שמציע לי חוברת של העמותה לפילוסופיה. שניהם מטרידים באותה המידה ובאותו האופן. אז אם כולם מטרידים באופן שווה מדוע האכיפה לא שווה? כי יש את מי שמעדיפים לשנוא ויש את מי שקצת פחות. והתוצאה – התנהלות לא רצינית של אנשי החוק. אז מה חסר? נהלים ברורים, דפוסים קבועים, מודל קבוע ובקרה. לא רק על המטרידים, בעיקר על האוכפים.
הכותבת הנה יועצת תקשורת ועוסקת במחקר מדיניות ציבורית
