"אנחנו משפחה די מבוססת שנותנת לילדיה הכל. עד היום לא היה דבר ששני ילדינו ביקשו ולא קיבלו". כך התחיל המייל שקבלתי מאמא מודאגת. "לאחרונה, הפכו הדרישות והבקשות להיות ממש מוגזמות. בעיקר מצד הבת. דברים הגיעו לכך שאנחנו לא מצליחים לעמוד בקצב ובעלויות. חוץ מזה, לדעתנו הם כבר גדולים והם צריכים להבין שלא הכל בא בקלות. לאחרונה החלטנו בעלי ואני להדק את החגורה ולא להיענות לכל בקשה שלהם. עם הבן אין בעיה. לעומת זאת, מאז ההחלטה היחסים עם הבת, שמאז ומתמיד הייתה עקשנית, הפכו להיות בלתי נסבלים. אם היא לא מקבלת מה שהיא מבקשת היא צועקת, מתווכחת, אפילו מקללת. לדוגמה, בשנה שעברה העברנו אותה לבית ספר אחר כי לא היו מזגנים בכיתות. השנה היא מבריזה מבית הספר בגלל שהחברות ילדותיות לטעמה. עכשיו, בחופש הגדול, היא מנדנדת לרדת לאילת לבדה כדי לפגוש שם חברים חדשים, 'גזעיים' יותר מאלה שלומדים איתה בבית הספר. כמובן שאנחנו לא מסכימים לזה. הצענו לה לעבוד בחופש כדי שתוכל לממן את הבילויים שלה. מאז ההצעה, חיינו בבית הפכו בלתי נסבלים. היא לא מפסיקה להתפרץ כלפינו, מזלזלת בנו, מכנה אותנו 'קמצנים' הרוצים להתעשר על חשבונה וטוענת שאנחנו חייבים לשלם לה את כל הוצאותיה עד גיל 18. לפעמים אנחנו ממש פוחדים מהתגובות שלה. אנחנו חוששים שהיא תקלקל את אחיה והאמת שאנחנו לא יודעים מה לעשות ואיך לשכנע אותה שאנחנו רוצים רק בטובתה".
נשמע מוכר? טעות נפוצה שהורים עושים מתוך כוונה טובה, ומשיגים את ההיפך, היא לאפשר למחשבה "אני אתן לילדיי בשפע את מה שהוריי לא נתנו לי" לנהל אותם. במילים אחרות: להעמיד את הילד במרכז העולם, לעשות עבורו הכל כולל דברים שהוא מסוגל לעשות לבדו. התוצאה: התנהגות הילדים הופכת למציאות בלתי נסבלת. ההורים מחזקים בילד את התחושה שהוא מרכז העולם, הוא ומאווייו הם הדברים הכי חשובים, הכל מגיע לו, הכל מותר לו וכל הסובבים אותו נולדו כדי לשרתו. יתרה מזו, חיזוק תחושות אלו מחלישות בילד את היכולת לעצמאות, ללקיחת אחריות ולהתחשבות בזולת והופכת אותו להיות נצלן וממורמר.
אז מה צריך לעשות? הפתרון מאד פשוט. שחררי את המחשבה שנתינה ללא תנאי וללא גבול היא מדד לאהבת הילדים, הדרך לפתח אצל הילדים את תחושות הסיפוק והערכה העצמית שלהם. ההיפך הוא הנכון: נתינה מחושבת תהפוך אותך לאמא יותר בריאה שמקנה לילדים כישורי עצמאות ואחריות בעתיד. נתינה ללא הבחנה בגיל צעיר מפתחת ילד עם רגשות קיפוח, כעס ותסכול ההופכות את הילד לכעסן ולילד הרואה את העולם בפריזמה צרה בה קיימים רק שני סוגי אנשים: מבוגרים, הנותנים כל הזמן, וילדים, המקבלים כל הזמן. לכן אני מציעה לאפשר לילדים להתמודד גם עם 'לא'.
ד"ר אילנה שניר
בסופו של עניין, לפנק ילד זה צורך של הורים ולא של הילד. הפינוק נותן להורים המפנקים רווחים לא מודעים, כמו חיזוק ההרגשה ש"אני שווה", "בלעדיי קשה לתפקד בבית", "בזכותי החיים של הילדים יותר קלים" ועוד. בטווח הארוך, ככל שהילדים גדלים גדל תסכולם של הורים וחוויות הכישלון בגידול הילדים משתלטות עליהם. אז עולות השאלות כמו: 'איפה טעיתי, מה לא עשיתי בשבילו וזו התוצאה".
ומה איתך? הצגתי בפניך טעות נפוצה של אמהות בחופש הגדול, שגורמות למי שרוצות להעביר אחריות ועצמאות כלכלית לילדים דווקא להגביר את התלות והנטל הכלכלי. עכשיו הבמה כולה שלך. מה תוכלי להוסיף מניסיונך? איזו טעות הייתם מוסיפים מעבר לזו שהצגתי במאמר? אנא שתפי את כולנו בתגובות למטה כדי שנוכל לצמוח ביחד.
הכותבת הינה ד"ר (Ph.D) אילנה שניר, מטפלת משפחתית ויועצת חינוכית, מחברת הספר ומפתחת השיטה "משפחה במחשבה תחילה"
