רבני ישראל בכל הדורות שמרו על כבוד האישה וחירותה, הקפידו על הפרדה בין גברים ונשים מחשש לזנות והרס התא המשפחתי, וחינכו את העם לצניעות. כמאמר הנביא מיכה (פ"ו פסוק ח'): "הצנע לכת עם ה' אלוהיך".
אפילו בצנעה אל תחבק את אשתך הטהורה בניגוד לרצונה. בפרהסיה, אל תקרב אל אשתך אפילו בהסכמתה. אמר שלמה המלך: "ראה חיים עם האישה אשר אהבת" (קהלת ט', ט'). בחדרי חדרים מתירה לך התורה לקיים חיי אישות; בהסכמת אשתך, בכבוד הראוי ובצניעות המתבקשת. הן אהבת אמת תיכון במסגרת התא המשפחתי, מבניין קשר נבון עם אשתך על בסיס בחירה חופשית מלאה, ללא שמץ של כפיה חלילה.
הרב אפרים זלמנוביץ' (צילום: ניר שמול)
חז"ל קבעו דיני הרחקות; הלכות כיצד, מתי, איפה והיכן מותר לבעל לגעת באשתו דרך חיבה ואהבה, וכן האישה באיש. מחוץ לתא המשפחתי, אסור להתקרב דרך חיבה לאישה שאיננה אשתו, בין אם מדובר באשת איש או נוכרית או אפילו רווקה (הרווקות, כולן, בגדר עריות משום נידה ורק אחרי נישואיהן אחרי טבילה במקווה, מותרות לבעליהן ולהם בלבד), בין בהסכמה ובין אם לאו. בספר המצוות מצווה שנ"ג הזהירנו מלהתקרב לאחת מן העריות ואפילו בלא ביאה, כגון חיבוק ונישוק והדומה להן מפעולות הזנות.
חז"ל ביקשו למנוע כל פגיעה בנפשה העדינה של האישה, עד כדי כך שקבעו הלכה האוסרת על הבעל אפילו רק לחבק ולנשק את אשתו הטהורה בניגוד לרצונה. גם אם הדבר נעשה בחדרי חדרים, ובפרהסיה אסור גם בהסכמתה. לא רק נגיעה אסורה, אלא אפילו קריצת עין לכיוון האישה נחשבה בעיני חז"ל כהטרדה מינית. לכן יש להיזהר אפילו מלשלוח קריצת עין לאישה, גם אם זה בא תוך שחוק וקלות ראש. עצם הטענה ש"החיבוק היה אבהי או חברתי" או הטענה ש"הטיפול הרפואי מציל חיים מחייב נגיעה בדרך חיבה", אינו מתיר לעבריין לעשות בגוף האישה כרצונו כדי לספק את יצריו האפלים. חז"ל ראו אפילו בבעל הכופה את עצמו על אשתו, בניגוד לרצונה ושלא בהסכמתה המלאה, מעשה אינוס ממש ומן החמורים שבהם.
האיסור להושטת יד לאישה דרך נימוסין, זו חומרה המתבקשת בעידן פרוץ כשלנו, אבל יש לזכור שזו חומרה שלדעות מסוימות אפילו איסור דרבנן אין בזה. באשכנז וגם בספרד היו מי שהתירו מגע לחיצת יד סתמית משום נימוסין, או אפילו נשיקה על ראש מקבלת הברכה. לכן, במידה והאישה הניצבת כנגדך מושיטה לך יד דרך נימוסין כמקובל, אל תלבין את פניה וברך אותה לשלום, ובאין ברירה הנך חייב להושיט ידך אליה לשלום. דרך ארץ קדמה לתורה.
