הי. אני יוספה ברק ואני לא מכורה לכלום. לא שותה אלכוהול, מעולם לא עישנתי, לא צורכת גלוטן וסוכר. הדבר היחידי לו אני באמת מכורה היא אהבה. אה וקפה. לפני קצת יותר משנתיים נפרדתי מבן זוגי. חיינו בזוגיות 12 שנה ויש לנו שני זאטוטים הורסים. יצאתי לדרך חדשה. התאבזרתי בג'יפ חדש, וילה חדשה מהשקית, רזיתי 10 ק"ג (עוד 7 למנאייק), הקריירה האמירה, המחזרים שוחרים לפתחי למכביר ונראה שהכל פשוט מוש.
איזה מוש ואיזה נעליים? אני מוצאת עצמי אבלה וחפוית ראש מרגע היפרדי ממנו. לא כי אני מבכה את תום היחסים, אלא כי אני מבכה את יחסיי החדשים עם גברים. הם שוברים את לבי. שוב ושוב. חשה עצמי כמו תינוקת שעושה את צעדיה הראשונים בתחום הרומנטי. הכישורים שלהם מצטיינים בחוסר יכולת מוחלט להיות פנויים אליי, טענה שחוזרת שוב ושוב אצל כל חברותיי בפרקי ב', ג', ד'. גם אצלן הם מצטיינים בתכונה זו . הם עסוקים! הם מנהלים את הפלנטה! הם בחברת הילדים שלהם! אז כמובן שהפכו להיות אילמים וחירשים. הם קוראים את הודעות הווטסאפ שלך, מסמנים לך שראו אותך ולא מגיבים. תכלס, מסמנים לך שאת לא חשובה. כשאת מחליטה לסיים את הקשר (אחרי שנתת התראות לא מעטות למפרע), הם חשים פגיעה. סכין מסתובבת בליבם (את זה הם אומרים לי בדיעבד, אחרי שאנחנו הופכים לחברים טובים) ואז מגיע המשפט האלמותי: "אני מכבד את ההחלטה שלך". למה אתה מכבד את ההחלטה שלי לעזאזל? אולי במקום זה תענה לי לווטסאפ? יש לך חבלה חמורה באצבע?
עכשיו יבואו המהדרין ויאמרו: "את לא מבינה שהוא לא רוצה?". ברור שאני לא מבינה. הפער בין האמירות להתנהגות בפועל גובל בשערורייה. החלטתי לעשות ריסרץ' מקיף בנושא, ממש החלטתי לרדת לשורש הבעיה, וגיליתי שיש שם לתופעה הזאת. קוראים לזה פאסיב אגרסיב. האקס שלי התכתב איתי 9000 פעם ביום, הרעיף עליי חום, היה ביננו קשר הדוק. כך אני חושבת שקשרים אמורים להתנהל. נאיבית שכמותי. משום מה גם חברותיי סבורות כך. לכן החלטתי שהבעיה אינה נעוצה בי וגם אינה נעוצה בפאסיביים אגרסיביים למיניהם. אני לא מקבלת סוג זה של תקשורת. נקודה סוף.
עכשיו נעבור לבעיית התקשורת שלי? חוסמת כרונית, חסרת סבלנות, אימפולסיבית תופת. אם מישהו מסוגל להסתדר עם זה? יבורך. מוזר שאני עדיין לבד…
