יוני בלאי (צילום: ג'ני גפטרשוסטר)
יוני בלאי (צילום: ג'ני גפטרשוסטר)

"כולם הרימו גבה על חוסר הפיגמנט, אבל קיבלו אותי כמו שאני לאחר שהסברתי את בעיית העור"

יוני בלאי (34) משכונת קרית משה ברחובות הוא בן העדה האתיופית אשר סובל מתופעה נדירה שבגללה איבד את הפיגמנט בעורו. בראיון בלעדי ל"ערים" הוא אומר: "כשאני אומר לאנשים שאני בן העדה הם בהלם, אף אחד לא מאמין"

פורסם בתאריך: 2.11.17 07:30

רבים מתקשים להאמין בכך, אבל יוני בלאי (34), תושב שכונת קרית משה, הוא בן העדה האתיופית. בלאי, שמוכר בשכונה כ"נסיך של קרית משה" או כ"אובמה של השכונה", עלה לארץ מאתיופיה בשנת 1991 בהיותו בן שבע, עם הוריו ואחותו הקטנה. תחילה התמקמה במשפחה ביישוב חצור וכשנתיים לאחר מכן עברו הוריו להתגורר בשכונת קרית משה שברחובות. כאן נולדו והצטרפו למשפחה שני אחים נוספים.

בצעירותו למד בלאי בבית הספר היסודי 'סיני', משם המשיך לחטיבת הביניים תד"ע ולאחר מכן למד בפנימיית כנות. בגיל 18 התגייס לצה"ל ושירת במזרח ובעוטף ירושלים במסגרת משמר הגבול. היום מסופח בלאי ליחידה צבאית בצפון, שבה הוא מבצע את ימי המילואים. השינוי הדרסטי במראהו של בלאי החל בשנת 2001, במהלך שירותו הסדיר בצבא.

בלאי: "הכל החל בזמן שהייתי חייל סדיר. זו הייתה תקופת האינתיפאדה השנייה ובשלב מסוים החלו להופיע על גופי תסמינים של מחלת עור נדירה שנקראת 'ויטיליגו'. זו מחלה שפוגעת בפיגמנט של העור ובתוך ארבע שנים העור שלי הפך ללבן באופן מוחלט. הפגיעה בפיגמנט נוצרה עקב חשיפה למראות קשים בתקופת האינתיפאדה השנייה, שבמהלכה בוצעו פיגועים של מחבלים מתאבדים כנגד אזרחים, שוטרים וחיילים".

יוני בלאי

יוני בלאי

 

איך קיבלת את המציאות החדשה?

"היה לי קשה מאוד עם זה בהתחלה, במיוחד שזה קרה לי בהיותי בגיל צעיר, בשירות הצבאי. רוב חברי הילדות שלי משכונת קרית משה הכירו אותי כאדם אחר לגמרי. עם הזמן החברים והסובבים אותי התחילו לשאול שאלות. כולם הרימו גבה על חוסר הפיגמנט. במשך הזמן הם הבינו וקיבלו אותי כמו שאני, לאחר שהסברתי את בעיית העור. אני רוצה לציין שזו לא מחלה מדבקת ולא מחלה מזיקה. זה בסך הכל גורם למראה חיצוני שונה מהסביבה הטבעית שבה גדלתי".

ומה אמרו במשפחה הקרובה?

"המשפחה עטפה אותי ותמכה בי בימים הקשים שעברתי. גם קיבלתי חיזוקים מחבר הילדות שלי חגי אנבייה, שאני מאוד מעריך ומכבד. בזכותו הרגשתי שאני לא שונה מאף אחד. בזכותו ובזכות המשפחה קמתי על הרגליים, התחלתי לחפש עבודה, יצאתי והפכתי עם הזמן להיות שוב חלק אינטגרלי מהחברה, כי בהתחלה באמת שהיה לי קשה להיחשף לאנשים".

אתה נתקל בתופעות של גזענות?

"נפגשתי עם לא מעט אנשים שדיברו במילים גזעניות כלפי העדה. הגזענות לצערי עדיין חוגגת. כשאני אומר להם שאני בן העדה הם בהלם, אף אחד לא מאמין. חשוב לי להדגיש שאני גאה להיות בן העדה האתיופית".

במרוצת השנים הכרת את אשתך, יפה, שאף היא בת העדה האתיופית. עד כמה השינוי במראה השפיע על התחום הרומנטי?

"במהלך השנים הכרתי בחורות ויצאתי לדייטים עם נשים מכל מיני עדות, כאשר השאלה שצצה תמיד, כמו שכולם שואלים, הייתה 'איך זה שאתה אתיופי?'. ההסבר כמובן חוזר על עצמו בכל פעם מחדש ואז ממשיכים הלאה. לפני כשנתיים וחצי הכרתי את אשתי היקרה יפה, שאני מאוד מעריך. הכרנו בחתונה של מכר משותף ולמרות שהיא מהשכונה שלי, קרית משה, מעולם לא שוחחנו או נפגשנו. הכרנו באופן שטחי רק בשם, כי בזמנו אחיה הקטן שיחק אצלי בקבוצת קטרגל, אבל כאמור מעולם לא דיברנו. כשהתחלנו לצאת, כמו לכולם גם לה סיפרתי על בעיית העור שלי".

איך היא הגיבה?

"היא קיבלה אותי איך שאני והבינה שזו בסך הכל בעיה בפיגמנט של העור ושאין לה מה לחשוש משום דבר. גם המשפחה שלה קיבלו אותי איך שאני בצורה מדהימה ותומכת ואני מעריך אותם על כך בכל יום".

יוני בלאי ואשתו יפה

יוני בלאי ואשתו יפה

 

 

בלאי עובד מזה כשמונה חודשים במרכז הקליטה של שכונת קרית משה, ובמסגרת עבודתו מספק מענה לילדים, לבני נוער ולצעירים.

ספר קצת על אופי העבודה שלך.

"במסגרת הפעילות השוטפת במהלך היום או במהלך הערבים אני יושב עם ילדים, בני נוער וצעירים ומשוחח איתם על חשיבות החיים, מעודד אותם ללכת בדרכים חיוביות – ללמוד ולעבוד. יש לציין שכל הפעילות שלי מתבצעת בגיבויו המלא של מנהל המוקד דוד אלעזר. הגישה שלי לחבר'ה בשכונה היא באמת גישה מלב אל לב, יש לי קשר מיוחד עם האחים והדודים שלהם וקל להם יותר להיפתח אליי מאשר לאנשי מקצוע שמגיעים מבחוץ. אליהם הם לא נפתחים באותה מידה ולא מספרים להם באמת על כך מה שעובר עליהם".

מאיפה הרקע לעיסוק בתחום הזה?

"הכל מגיע מהשטח, הכל מגיע מהשכונה. לאחר הצבא, בגיל 24, הייתי שותף ביחד עם אבאי זאודה להקמת קבוצת הכדורגל בני יצ'אלאל. הייתי השוער הראשון של הקבוצה ובמשך חמש שנים שיחקתי בה כשחקן מן המניין. בעקבות פריקת כתף נאלצתי לפרוש ובגיל 29 עברתי להתנדב בעמותת יצ'אלאל. במקביל פתחתי שלוש קבוצות קטרגל של ליגת א.י.פ.ל (אתיופיה-ישראל פוטבול ליג) – ליגת קטרגל של חובבנים שמונה 32 קבוצות בכל רחבי הארץ. אני כאמור פתחתי שלוש קבוצות בשכונה, כשהמטרה שלהן הייתה לתת מענה לחבר'ה צעירים שאוהבים כדורגל אך הם לא מקצוענים. החבר'ה בסך הכל רוצים לשחק בשבתות בזמנם הפנוי ויש לציין שצעירים רבים, במיוחד בני נוער, הלכו לכיוונים חיוביים בעקבות כניסתם למסגרת הזו, שבה ליוויתי אותם ותמכתי בהם. לפני שהגיעו אליי, חלקם נשרו מבית הספר, חלקם לא הלכו לצבא, חלקם לא הלכו לעבוד. הדרכתי אותם לגבי המשמעויות של להיות בלימודים, בצבא ולהחזיק בעבודה. התנאי לשחק בקבוצה שלי היה שמי שלא נמצא במסגרת לימודית חייב לחזור למסגרת. כנ"ל לגבי חיילים עריקים או כאלה שלא עובדים. זה היה התנאי – רק כשהם חוזרים למסגרות הם נכנסים למשחקים. עד אז, הכל מתבצע בשיחות בלבד".

המפעל הזה ממשיך עד היום?

"היום יש לי קבוצה אחת בלבד, בגלל מחסור בתקציב. עיריית רחובות, ובמיוחד איציק עובדיה וקובי גנון, עושים את כל המאמצים לסייע לנו כדי שנוכל להתקיים, אבל חסרים לנו ספונסרים שיעזרו לי לעזור לבני הנוער ולצעירים להמשיך לקיים את הפעילות שאני עושה בהתנדבות מלאה".

יוני בלאי (צילום: ג'ני גפטרשוסטר)

יוני בלאי (צילום: ג'ני גפטרשוסטר)

 

מה הדבר הכי משמעותי שעשית בשכונה?

"אחד הדברים שהשפיעו עליי היה מקרה הרצח של ברוך אנבייה ז"ל ברחבה שבמרכז השכונה. ברוך נקטף בהיותו בן 18 בלבד, בתחילת דרכו. הרצח הזה זעזע אותי ברמה האישית בגלל ההיכרות שלי עם ברוך ועם המשפחה, ובעקבות זאת הקמתי את פורום צעירי קרית משה. זה פורום של חבר'ה מגיל 18 עד גיל 40 ומטרתו היא שקודם כל אנחנו, כתושבי השכונה, נלמד לקחת אחריות על הילדים, על האחים ועל השכנים שלנו, ולא כל הזמן נטיל את האחריות על רשויות האכיפה, המשטרה או הרשות המקומית. אנחנו מונים היום 180 חבר'ה שנפגשים אחת לשבוע ומעלים נושאים הקשורים לשכונה, בין אם זה בעיות או דברים שצריך לשפר או לתקן. בעקבות עבודתי כרכז נוער במוקד הקליטה אני אישית לא משתתף ולא פעיל בפורום מחשש לניגוד עניינים".

ממה שאתה רואה הצעירים בשכונה סולדים מהרשויות?

"ישנה תפיסה מסוימת, מעין רוח שלילית, כלפי העירייה בקרב הצעירים. התפיסה הזו מתחילה לקבל תפנית חיובית כי מכאן, ממקום עבודתי, קל לי יותר לסייע במה שבאמת צריך בשכונה. נכון שלא כל דבר אני יכול לעשות, אבל אני כן מתחיל להזיז דברים וגורמים בעירייה ובחברה העירונית עוזרים לי ולשכונה מאוד. במיוחד חבר המועצה אבאי זאודה, שעזר וממשיך לתמוך בי מתחילת דרכי בעמותה. במסגרת הפעילות החברתית מטעם הפורום, בהיותי יושב הראש, יזמתי רעיון עם חבריי לעשות יום מעשים טובים בשכונה. זה יום של ניקיון והירתמות של חברי הפורום. ביום הזה השתתף גם סגן ראש העיר מתן דיל, בנוסף לעובדי המתנ"ס בשכונה בהנהלת גולן ביטון. כולם הושיטו יד למען המיזם החברתי החשוב והמוצלח".

ומה השאיפה להמשך הדרך?

"ברמה האישית החלום שלי הוא להפוך את השכונה, לשנות את הסטיגמה שדבקה בה ולהוביל יחד עם הצעירים שלה לתוצאות חיוביות. שאנשים ייצאו ללמוד וישתלבו בעבודות מכובדות. אני מתכנן ללמוד בעצמי בתחום הספורט שאני מאוד מתחבר אליו, הכדורגל. החלום שלי הוא להמשיך להפעיל את קבוצות הנוער ולפתוח קבוצות חדשות, כי דרך הספורט הוכיחה את עצמה בכך שהרבה נערים נמצאים במסגרות חיוביות. חלקם חזרו לצבא, חלקם למסגרות לימודיות, ועוד".

אולי יעניין אותך גם

תגובות

5 תגובות
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    יוני ימלך אדם עם לב ענק ומקדיש את זמנו לקהילה

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    לבב ענקק אוהבתת המוןן מגיע לך את כל האושר שבעולם!!!

🔔

עדכונים חמים מ"ערים"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר