שנת הלימודים נפתחה ואנחנו, ההורים, קיבלנו בקשה לשלוח לבית הספר מגבונים ונייר טואלט. אז נכון, זו בקשה די צנועה, אבל האמת שהיא קצת מוזרה. אמנם התרגלנו מגני הילדים שמבקשים מאתנו להדפיס חומרים ולהביא דפי טיוטא לילדים, אחרת לא יהיה להם במה לצייר, והרי ידוע שלהדפיס זו משימה בלתי אפשרית עבור גננת בישראל, אבל הבקשות הופכות ונהיות מוזרות יותר ויותר עד שנדמה שמתישהו נתבקש להשתתף בתשלומי החשמל והארנונה.
עכשיו יש שיאמרו שמדובר בקטנוניות, כי מה כבר ביקשו, אבל אם חושבים על זה לעומק אז איך בעצם אני אמורה לסמוך על מערכת שלא מסוגלת לספק לעצמה את הדברים הבסיסים ביותר. הרי איפה זה שם את הגננת שנאלצת לבקש מהורה לגנוב ממקום עבודתו ולהדפיס "רק" 35 עותקים לילדים? איזה מסר זה מעביר והאם המוסר הנמוך שהוא פועל יוצא מבקשה זו מקרין על הגננת, זו שאמורה ללמד את ילדיי ערכים, או שמא היא עצמה קורבן של המערכת? כן, זו אותה אחת שתבקש שנים אחר כך נייר טואלט.
אז נכון, עדיף לבקש מההורים ושהילדים לא ימצאו את עצמם מול האלטרנטיבה המוכרת, שירותים בלי נייר, אבל האם זה מוגזם לצפות מהרשויות המקומיות שיצליחו לספק שירותים בסיסיים אלו? האם גם כאן תמה אחריותם ואנו נכנסים לתמונה?
בעיניי, סדרת הבקשות הזו היא הרבה מעבר למוצר, היא מעבירה מסר של "תסדרו בעצמכם, אל תסמכו עלינו, כי מאתנו לא תגיע הישועה". ועל איזו ישועה אנחנו כבר מדברים? קוביית נייר טואלט בהפסקה או דף לילד.
אז כן, הורים יקרים, בעידן שבו אתם צריכים להביא לבית הספר נייר טואלט ומגבונים, זהו בדיוק העידן שבו רומזים לנו שאם אין אנחנו לנו אז מי לנו. זה נכון לתוצרים פרקטיים, זה נכון להשכלה וצבירת הידע וזה נכון לערכים.
לצערנו, המערכות בפשיטת רגל, הן פשוט עדיין לא מודות בזה בפניי עצמן. ועד להודעה חדשה – תעשו טובה, תביאו אתכם איזה נייר. לכו תדעו מה תצטרכו לרשום ולא יהיה על מה.
הכותבת הנה יועצת תקשורת ועוסקת במחקר מדיניות ציבורית
